עולם טוטליטרי חדש נולד

במארס 1946, בנאום באוניברסיטה במדינת מיזורי, ארצות הברית, וינסטון צ'רצ'יל טבע את אחד ממטבעות הלשון המפורסמים והחשובים ביותר של המאה ה-20. "משטטין בים הבלטי עד טרייסט בים האדריאטי, מסך ברזל ירד לרוחבה של יבשת אירופה", אמר צ'רצ'יל, כבר-לא-ראש-ממשלת בריטניה.

"מסך הברזל" של צ'רצ'יל חידד את הכרת המערב בסכנות החדשות האורבות לחירותו. האפשרות של השתלטות קומוניסטית על שאר אירופה הייתה אמיתית ומוחשית. מסך הברזל עמד להתרחב, ולהסתיר גם את איטליה ואת צרפת. המערב הדמוקרטי היה אובד עצות. הוא ראה מפלגות קומוניסטיות מנצלות תהליכים דמוקרטיים כדי להגיע אל השלטון ולמהר ולהבטיח שהשלטון הזה לא ימוש עוד מידיהן.

זה קרה במהירות מסחררת, בין 1946 ל-1948. בדרך כלל זה קרה בזכות נוכחותם של טנקים סובייטיים; לפעמים זה קרה גם בגלל תמימותן של מפלגות דמוקרטיות. ב-1948 לא הייתה סיבה להניח שמסך הברזל יחזור ויורם, בוודאי לא בימי חייהם של המתבוננים. כאשר המערב התחיל להתעשת, להתארגן, להתחמש, להשתקם, הוא היה רשאי לקוות לכל היותר לבלימת נסיגתו. מכאן גם שמה של "דוקטרינת הבלימה" של ארצות הברית.

המערב הדמוקרטי של זמננו סובל מגרעון חמור בצ'רצ'ילים, בשלטון או באופוזיציה. אבל הבה נעמיד בן דמות של צ'רצ'יל באוניברסיטה קטנה בארצות הברית, אולי בעוד שנתיים, ונשים בפיו את המלים הבאות: "מאיסטנבול בואך הים השחור ועד עאדן בואך האוקיינוס ההודי, מקזבלנקה אשר באוקיינוס האטלנטי עבור דרך ארם נהריים וגמור בקו החלוקה בקשמיר, רעלת ברזל ירדה על חצי הכדור המזרחי".

המהפכה כמדע

אם מסך הברזל היה הטרגדיה הגדולה ביותר של זמנה, הנה רעלת הברזל מועמדת להיות האסון הגדול ביותר של זמננו. חזקה על מומחים ועל פרשנים בכל המערב שינסו להציע תרופות הרגעה, בעטיפות של ריאל-פוליטיק.

לא צריך להגזים, הם יגידו, האיסלאמיסטים במצרים הם אנשים פרגמטיים; הם יבינו שהם זקוקים לרצונו הטוב של המערב ולהשקעותיו; הם לא ירצו לסכן את הרצון הטוב הזה באפליה גוברת נגד נוצרים, או נגד נשים; הם יזכרו ש-48% של הבוחרים הצביעו נגד מועמדם לנשיאות; וחוץ מזה, כמובן, הצבא הלא-מתוקן יוסיף לספק פוליסת ביטוח נגדם.

דברי הרגעה מן המין הזה נשמעו בעבר, כאשר מהפכנים מתקני-עולם עלו לשלטון: מוסוליני, היטלר, מאו צה טונג, הו צ'י מין, האחים קסטרו, אפילו הטליבאן. למתקני-העולם תמיד נמצאו סנגורים במערב הדמוקרטי, אלה שלנין כינה "שוטים שימושיים". לנין ידע משהו על מהפכה וידע משהו על הולכת שולל, על מניפולציה ועל הפרה מהירה של כל הבטחה. מה הפלא שהוא תיאר את המהפכה כ"מדע" וחשב את עצמו למדען הראשי. במידה רבה הוא היה.

שלדים של טוטליטריות

טעות חוזרת בהבנת המכניזמים של המהפכנים נבעה מן השימוש בעצם המלה "מפלגה" כדי לתאר את ארגוניהם. השימוש הזה יצר את הרושם המסולף שמפלגה קומוניסטית, או פשיסטית, או איסלאמיסטית, הן מפלגות פוליטיות מן המניין, שההבדל היחיד ביניהן ובין יריבותיהן הוא זה של אמצעים ויעדים.

אבל אלה אינן מפלגות פוליטיות באופן שאנחנו תופסים מפלגות. מפלגה פוליטית קמה, בדרך כלל, כדי להתחרות על השלטון, בקונטקסט של בחירות ושל פרלמנט; וממילא היא מוכנה לוותר על השלטון, ולכהן באופוזיציה. לא המפלגות האלה. הן ארגונים מהפכניים טוטליטריים, הזוממים להפקיע את כל המרחב הציבורי, לא רק את מוסדות הממשלה בזמן כהונתו של פרלמנט אחד.

אחד הכלים האפקטיביים ביותר של ארגונים כאלה הוא ההשתלטות על מערכות הסעד והבריאות עוד לפני שהם תופסים את השלטון. ההשתלטות הזו מספקת להם לגיטימיות - ויוצרת תלות חומרית, לפעמים פיזית. הארגונים האלה אינם אלא שלדים של מדינות טוטליטריות. כל מה שנחוץ לשלדים הוא הבשר.

זו הסיבה שהארגונים הטוטליטריים מצליחים בדרך כלל לצאת בזריזות בלתי רגילה מן המחתרת ולנצל בקלות כל פתיחה דמוקרטית. ראינו כדבר הזה בארצות שהגיחו מרודנויות ימניות ברוטליות באירופה ובאמריקה הלטינית. בשנה האחרונה ראינו את זה בתוניסיה ובמרוקו, עכשיו במצרים; מחר בסוריה, מחרתיים בירדן.

תשתית הבחירות של האחים המוסלמים הייתה פרושה לאורכה של מצרים ולרוחבה; אבל בני דמותם שולטים על הכפר גם בצפון אפריקה, גם בסוריה. נוכחותם שם משולה לזו של מפלגות קומוניסטיות, בייחוד באסיה. הכפר הוא קרש קפיצה, והכפר הוא מקור של כוח אדם ושל מצביעים. הכפר יכבוש את העיר.

היעד הריאלי של בני זמננו

כללי המשחק הדמוקרטי אינם מעניינים את המהפכנים. אין להם כל כוונה לחזור ולהעמיד את עצמם במבחני פופולריות. במרוצת השנים שמעתי מהפכנים עושים היפוכים באוויר ואינם מצליחים אפילו להעמיד פנים כי המשטר שהם מכוננים יוכל להיכשל יום אחד בבחירות דמוקרטיות. ראינו מה עוללה הממשלה הדמוקרטית הנבחרת בעזה לדמוקרטיה לאחר שעלתה לשלטון. ראינו כמובן עוד קודם באיראן.

האם 48 האחוזים שקיבל (כנראה) הגנרל אחמד שפיק יניאו את האחים מניסיון כזה במצרים? אני חושב שלא. אדרבה, ההפרש הקטן של ניצחונם יניע אותם לפחות זהירות, לא ליותר זהירות. הצעירים החילוניים של כיכר תחריר ואנשי השמאל הנאצריסטי יתפתו אולי להזמנת האיסלאמיסטים להצטרף אליהם ב"מערך להגנת הדמוקרטיה". הם יסיימו במקום שבו סיימו כל השוטים השימושיים בשירות מהפכנים.

ואף כי רעלת הברזל יורדת, אין זאת אומרת שצריך לוותר על ניסיון לכונן דו-קיום מסוים עם אלה המתעטפים בה. דו-קיום מסוים שמר את השלום באירופה במשך קרוב לחצי מאה. זה היה שלום איום, מדכא, שברירי; שלום של מירוץ חימוש ושל קבלה של מדינות משטרה ושל כיבוש צבאי. אבל זה היה ההפך ממלחמה, שבה לא היה אפשר לנצח.

זה צריך להיות היעד הריאלי של בני זמננו: ההפך ממלחמה, שאינו שלום.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com