יומן המחאה / דרור פויר: תשכחו מצדק חברתי, נתחיל בדמוקרטיה

שימו לב לרגרסיה: בשנה שעברה דרשו המפגינים צדק חברתי, השנה הם מסתפקים בדמוקרטיה. בפעמים הראשונות ששמעתי אותם צועקים "העם דורש דמוקרטיה" קצת צחקתי וקצת זלזלתי. אחרי הכול, אנחנו חיים בדמוקרטיה - מה, לא? - אבל אחרי כמה זמן גם לי ירד האסימון.

הירידה ברמת הדרישה, שמסתכמת כעת בעצם הזכות למחות, היא אכן לב העניין. מדובר, אם תרצו, בסוג של דיאלקטיקה הפוכה. במקום להתפתח, להתבגר, להתמקד, הולך השיח ומצטמצם. זה כבר לא דיור בר-השגה או יוקר המחיה, זו כבר לא מדיניות ההפרטה של המדינה או הפערים בין מרכז לפריפריה, תקציב חברתי או חינוך חינם.

שום דבר מכל הדברים האלה, שעמדו בבסיס המחאה של השנה שעברה, לא גרם לכמה אלפי אנשים לצאת במוצאי שבת לרחובות, לחסום כבישים ולהתעמת עם המשטרה. מה שהוציא אותם זה רגש הרבה יותר בסיסי. הם כועסים.

אז כן, יש משהו עצוב, כמעט נואש, בקריאה הזו ל"דמוקרטיה", בשאיפה אל המינימום המינימלי. מה יישאר לצעוק בשנה הבאה? ומהי אותה שאיפה לדמוקרטיה? איך היא מתבטאת?

בשבת בבוקר, למשל, התאספו כמה פעילים בשדרות רוטשילד, לא יותר מ-20, והתחילו להכין שלטים להפגנה של הערב. מדי פעם באו פקחים של העירייה, מלווים בשוטרים, לקחו את השלטים וזרקו אותם. זה היה מחזה מוזר. חוסר הפרופורציה היה מצחיק, עד שהפסיק להצחיק. זכותה של הדמוקרטיה לדאוג שכבישיה יישארו פתוחים ולשמור על הסדר, אבל לא פחות מכך חובתה לוודא שאנשים יוכלו לשאת שלטים. אם היא לא יכולה לעמוד בפני שלטים, אולי לא מגיע לה לעמוד בכלל.

אני אפילו עוד לא מדבר על המעצרים ועל החסימות ועל חלון הבנק שנופץ. בשישי אחר-הצהריים, עוד לפני המעצרים, רקדו המפגינים והפקחים את ריקוד האוהלים. אלה מביאים, אלה לוקחים. ושוב, זה היה מאוד מוזר לראות את חמת-הזעם שבה הסתערו פקחי העירייה על כל אוהל. אוהל אחר אוהל הם שברו וזרקו לפח. חוסר ההתאמה המוחלט בין הפשע והעונש הפך לתחושת אבסורד, והאבסורד הפך לכעס כשעצרו את דפני ליף.

"זה לא אנחנו שהפכנו לאלימים יותר", אומר ארז וגנר, פעיל ירושלמי, "זו המשטרה הפכה לאלימה יותר. אנחנו ממשיכים את המאבק משנה שעברה, ממשיכים למחות ולא מתכוונים לעצור. מי שחשב שנתייאש ונפסיק - טעה".

שואלים מה הלאה. אין לי מושג, אבל כל הלאה שהוא יהיה חייב לחזור ולמתוח בחזרה את גבולות השיח. דמוקרטיה זה לא מספיק, זה גם לא מי יודע מה נותן תקוות לעתיד. צריך להחזיר לשיח את שאבד לו, את הצדק. והוא חייב לחזור גם אם מצפה לנו קיץ של עליית מדרגה בתחום הזעם. הדברים חייבים להתקדם יחד, לתמוך אחד בשני. הזעם והצדק. יחד יש להם סיכוי, לבד הם ייפלו.

מנהיגות - רק דפני יכולה

נאמר כבר הכול על מאבקי המנהיגות בתוך המחאה, אבל נדמה שאירועי סוף השבוע האחרון הוכיחו שיש רק אדם אחד שיכול להנהיג, או אולי בעצם לא להנהיג, את הדבר הזה: דפני ליף. אני בטוח שאם ביום שישי היו השוטרים עוצרים את סתיו שפיר, שום דבר מכל מה שקרה לא היה קורה. זה לא נאמר לגנותה של שפיר, יש לה איכויות רבות אחרות. היא יכולה לכבוש חדר מלא פרופסורים, אבל לבו של הרחוב שייך לדפני.

המעצר האלים שלה ביום שישי אחר-הצהריים בשדרות רוטשילד הוציא אנשים מדעתם, ואל הרחוב. וזה לא בגלל שהיא המנהיגה שלהם. זה בגלל שהיא לא המנהיגה שלהם. זה בגלל שהיא היא. אגב, שתי אלה, שפיר וליף, משלימות האחת את השנייה. יחד הן מסמלות לא רק את המאבק, גם את הדרך שבה הוא צריך לצעוד - בשתי דרכים שונות.

שישי - מפלס הזעם עולה

הכול התחיל בקטן ובעצלתיים באותו אחר-הצהריים ברוטשילד. כמה עשרות אנשים, אווירה של מפגש מחזור. אני פוגש את אימא של דפני. נראה לי שאתה לא מביא את אימא שלך אם אתה מתכנן התפרצות אלימה, אבל אולי זה רק במשפחה שלי. המעצר של דפני קורה מהר מאוד, שוטר אחד אוחז בה, ואז עוד שניים, והיא אומרת שהיא באה ושהיא לא מתנגדת ושיעזבו אותה, ועוד שניים באים. היא נופלת לרצפה, הם גוררים אותה לניידת. חוסר הפרופורציות הוא פשוט יותר מדי. כמו שנתן זהבי יאמר ביום ראשון ברדיו, הבחורה לא יכולה להרים יד על זבוב. היה קשה לראות את זה.

המפגינים צרים על הניידת. השנייה שנעצרת היא ליאת בירון, פעילה במחאה. "עמדתי שם ובכיתי", היא אומרת, "ושוטר פשוט תפס אותי וזרק אותי לניידת", אחר-כך נעצרים פעילים נוספים. השוטרים דוחפים בברוטליות. דפני בתוך הניידת, השוטרים שבחוץ מפלסים לה את הדרך בדחיפות, ואלה שבפנים משחקים בסלולרי. יחזיקו אותה בגלילות עד שתיים בלילה, לא ייתנו לה לראות רופא. רוצה להזמין אמבולנס, אמרו לה, "על חשבונך". נפתח לדפני תיק על תקיפת שוטר. הייתי רוצה לראות את זה מגיע לבית משפט.

אפשר לומר שאני איש של דפני ליף. בקיץ שעבר עזרתי לה לכתוב כמה מהנאומים בהפגנות ומאז אנחנו חברים. כמה דקות לפני שהכול התחיל דיברנו. נהיית ציני, היא אמרה לי, ואני עניתי לה משהו ציני. כמה דקות אחר-כך ראיתי אותה נגררת חצי מעולפת לניידת והרגשתי את מפלס הזעם עולה.

שבת - המשטרה מפעילה כוח

למעט מקרים לא מעטים שרובם תועדו ועוד יתבררו (אם לא יטואטאו מתחת לאיזה שטיח) של אלימות משטרתית - הרשת מפוצצת בהם - הרי שהמשטרה הפעילה כוח סביר. מה לעשות וזה נכון שזו באמת הדרך הכי עדינה לפזר הפגנה. חוץ מכמה אלימים במיוחד, בסך הכול מרבית השוטרים היו בסדר גמור. לא היו אלות או גז מדמיע. זה לא אמור לנקות את המשטרה. וזה כמובן לא תופס לגבי סנ"צ יוסי שפרלינג, ראש ענף המבצעים של משטרת מחוז תל-אביב, שממש מולי תפס בחוזקה בצווארה של המפגינה מאיה גורקין, טלטל אותה וזרק אותה לשוטרי היס"מ. אחר-כך הוא אמר שהיא ירקה עליו וקראה לו צורר נאצי וזה הקו האדום שלו. אני מוכן להעיד שזה לא נכון. גורקין צעקה "בושה", אחרי עוד מסכת של דחיפות נגד מפגינים. היא לא ירקה על שפרלינג. מקורביו טוענים שהוא קצין איכותי. איכותי אולי, אבל חבל רק שהקו האדום שלו עובר באזכור דמיוני של השואה ולא בתקיפת מפגינה.

כנ"ל לגבי תנ"צ יורם אוחיון, מפקד מרחב ירקון. ראיתי אותו מאיים, דוחף, גורר ומכה, מאבד לחלוטין את השליטה על עצמו, עומד באמצע הכביש עם מגפון ומצביע, כמו בשוק, על מפגינים שייעצרו. מעצרה של המפגינה לירון אחדות הוא דוגמה מצוינת. הכול מצולם. הבחורה נעצרת סתם, כי עמדה שם. היא לא מתנגדת ואפילו הולכת שלובת יד עם השוטר למעצר, בתמונה שנפוצה ברשת. היא לא הפעילה שום אלימות, אבל בכתב האישום טען אוחיון שהיא תקפה אותו, דחפה לו מגפון לפנים, פצעה אותו, התנגדה למעצר ובעטה בו. בכתב האישום כתוב שהבחורה החייכנית הזו היא סכנה לשלום הציבור, לסדר הציבורי ולשוטרי משטרת ישראל.

דוברת מחוז תל-אביב של המשטרה סירבה להגיב לשאלותיי בענייני השוטרים האלימים, הפנתה לתגובה הרשמית שהופצה, ומסרה רק כי אין בכוונתה להיכנס למקרים פרטניים, וכי "מקרים אלה מתבררים במח*ש". נחכה ונראה.

זה קצת פרדוקסלי, אבל למרות שהכוח היה סביר, הוא היה לא פרופורציונלי. הייתי בהפגנות וכל הזמן לא יכולתי שלא לחוש שמרביצים לאנשים הלא נכונים. עובדה היא שרוב העצורים במהלך אירועי סוף השבוע, והיו יותר ממאה, הם אנשים שנעצרו בפעם הראשונה. לא פעילי מחאה, לא אנרכיסטים. רבים מהם ראיתי נעצרים ודיברתי עם עשרות מהם. חלקם פשוט עמד שם, חלקם צילם; כמו יורם רון שעמד על המדרכה, המשטרה הורידה אותו לכביש ואז עצרה אותו כי הוא חוסם את הכביש. חלקם צעק. חלקם קילל. אלה לא היו אנשים שנוהגים להיעצר בשעות הפנאי שלהם, חלקם באו להפגנה עם ילדים, לחלקם חיכו ילדים בבית. מי שהרחיבה את תחום המאבק הייתה המשטרה.

אפיק פלג, 48, אב לארבעה, נעצר בתל-אביב בשבת, מול בנק לאומי. לא פעיל חברתי, בקושי השתתף בהפגנות עד עכשיו. זה המעצר הראשון שלו. "באחת עשרה וחצי יצאתי מהבית עם חברה שלי ובתי הקטנה בת ה-10. זה מאוחר מאוד, אני יודע, אבל אמרתי לה שזה שיעור באזרחות. לא יצאתי להפגין על יוקר המחיה או על השיטה הכלכלית. מחיתי נגד אובדן אושיות הדמוקרטיה. היכולת להפגין. אני חרד לדמוקרטיה - זה לא דבר טבעי, זה משהו שחייבים לשמור עליו. כשאוחיון התחיל לעבור בין המפגינים ולסמן אותם למעצר לא יכולתי יותר. התקרבתי וצעקתי בוז! בושה! נגררתי והוכנסתי לבנק".

נגד פלג עצמו לא הופגנה אלימות, אבל הוא מספר - כמו רבים אחרים - על אלימות רבה בתוך הבנק. אנשים מוטחים לקירות, אגרופים, ברכיים. אחרי כמה זמן הוא נלקח בניידת להרצליה. "ספרתי 52 איש בחדר קטן וצפוף, אנשים שביקשו טיפול רפואי ולא קיבלו, בחורה חולת סוכרת שאיבדה את ההכרה". לא נתנו לו לדבר עם הבת, רק למחרת בצהריים הוא שוחרר.

הבנק - ריקוד בחדר הכספומטים

בניגוד למה שפורסם על-ידי המשטרה, אף אחד לא פרץ לשום בנק. בכל 3 המקרים המפגינים נכנסו לשטח פתוח של הבנק, מין חדר כספומטים כזה. הם נכנסו פנימה, רקדו, הצטלמו, ודפקו על החלונות מתוך שמחה והתלהבות, לא מתוך כוונה לשבור אותם, עד כמה שאפשר לראות.

חלון ראווה אחד נופץ, זה נכון. הוא נופץ על-ידי מפגין אחד שבא משומקום, בעט, שבר ונעלם. אף אחד מהאנשים שהיו שם, בתוך בנק הפועלים ומחוצה לו, לא מכיר את האיש, והוא לבטח לא ממעגלי הפעילים במחאה. מפגינה אחת ניסתה לרדוף אחרי המנתץ, אבל הוא נעלם לה בקהל.

סתיו שפיר היא אחת מאלה שרקדו בתוך חדר הכספומטים. היא יצאה משם כשהחלון נופץ ולא ראתה מי זה היה. "באופן אישי", היא מדגישה, "אני מתנגדת לאלימות. ירידה לכביש, כן. ונדליזם, לא". אני אומר לה שבעיניי זה צריך להיות הפוך. לחסום כבישים מפריע לאנשים, חלון מנופץ של בנק - קצת פחות.

שפיר יודעת שהסכנה הגדולה היא שהאלימות הפכה להיות מרכז השיח, מדברים על החלון המנופץ יותר ממה שמדברים על אלימות המשטרה. "ברור שהקיץ יהיה תוקפני יותר", היא אומרת, "אבל אנחנו לא מכוונים לשם, אנחנו חייבים לחזור ולעשות עבודת עומק. הממשלה הכריזה עלינו מלחמה, אבל אנחנו לא רוצים ללכת לשם".

קצת לפני שנשבר חלון הבנק אני פוגש את דפני ליף. יד חבושה, צלע שבורה, הרבה חבלות. נדמה שהיא עוד לא כל-כך קולטת מה קורה פה, כמו כל מי שנמצא פה. צריך לחבק אותה מאוד בעדינות, והיא מוקפת באנשים ששומרים עליה. בשבת היא עדיין נישאת על גבי האדרנלין. הכאבים, העייפות וחוסר היכולת לישון יגיעו אחר-כך. ראשון ושני עוברים עליה בכאב ובמנוחה, ייקח לה עוד כמה זמן להשתקם. ברחוב מסתובבים הפעילים הפצועים קל יותר, עונדים את שטפי הדם והשריטות בגבורה.

ראשון - הפגנה בירושלים

ביום ראשון נערכה הפגנה בירושלים. נסעתי לשם להירגע ממוצאי שבת המיוזע בתל-אביב. האוויר היה יבש ופריך וכמאתיים מפגינים התנהלו בנימוס יחסי מבית ראש הממשלה עד כיכר ציון, דרך מה שהם מכנים בירושלמית רחוב המלך קינג ג'ורג', עוצרים באור אדום, חוצים באור ירוק וגם יודעים לצחוק על זה. המשטרה מלווה אותנו בנימוס. יש להקת מתופפים שעושה שמח.

המפגינים בהר, כמו גם השוטרים שם, שונים עד מאוד מאלה בתל-אביב. נאמר זאת כך, ליד המג"ב והיס"מ של ירושלים, אלה של תל-אביב נראים כמו חניכות בחוג הבלט של הילדה שלי. הירושלמים קשוחים, אנשים שחושלו באבן ובהפרות סדר קצת יותר קשות מאלה שהיו בתל-אביב. כך גם המפגינים, שלרבים מהם ניסיון קרבי עשיר בסילואן, שייח ג'ראח וכיו"ב. שני הצדדים נותנים כבוד קר אחד לשני. תיירים משועשעים מצלמים את התהלוכה ממרפסות המלונות.

האנרגיות משתנות כשאנחנו מגיעים למדרחוב ולפסי הרכבת הקלה. אפילו שאף אחד לא מנסה לחסום שום רכבת, השוטרים לוקחים את זה ברצינות. עצוב לי קצת עליהם, בתל-אביב הם שומרים על הבנק, בירושלים הם שומרים על הרכבת.

הסוסים של השוטרים לא מפסיקים להטיל צואה לרגע. "סיטיפס (זכיינית הרכבת, ד' פ') תחייב אתכם לנקות את זה", צועקים המפגינים לשוטרים, "אל תסתבכו עם סיטיפס, לנו אתם יכולים להרביץ, נגדם אין לכם אומץ". השוטרים לא מאוד מתרשמים וכמה פעמים הם מדהירים את הסוסים שלהם אל תוך המפגינים שמתיישבים על הרצפה. זה די מפחיד, אבל לא נגרם נזק. אין אלימות של ממש, אבל יש מתיחות ויש חצי שעה של אקשן, ויש גם שני עצורים.

אנחנו ממשיכים למגרש הרוסים. עומדים מחוצה לו וקוראים קריאות. זו הייתה טעות ללכת להפגין מול מגרש הרוסים מהסיבה הפשוטה שגם אם תצעק שם הכי חזק, אף אחד לא ישמע. זה מקום נטול אנשים וחיים, וההפגנה דועכת לאיטה כמו נר בגשם. אני שמח שבאתי, ולו בשביל האוויר. הירושלמים, או לפחות אלה שהסתובבו במדרחוב בראשון בערב, לא הצטרפו להפגנה בהמוניהם, ואנחנו מספיקים לראות את סוף ההארכה של איטליה נגד אנגליה בגן הסוס.

שני - ישיבת העירייה מתפוצצת

ביום שני אחר-הצהריים נערכה ישיבת מועצת עיריית תל-אביב והמקום הומה אדם. עשרות רבות נשארו בחוץ תוך טענות קשות ובפנים לוהט. על הפרק, ניסיון של סיעת עיר לכולנו להדיח את רון חולדאי לפי סעיף 22 של חוק הרשויות המקומיות הקובע כי אפשר להעביר ראש עיר מכהונה מחמת התנהגות בלתי הולמת. הטריק הוא להגדיר את פינוי המאהלים והכרזת המלחמה על המחאה, כמו גם החרמת שמיכות לפליטים בגן לוינסקי ושאר פעולותיו של חולדאי, כהתנהגות לא הולמת. מדובר במהלך דקלרטיבי שאין לו שום היתכנות מעשית. לחולדאי רוב מוצק ובכל מקרה, מדובר בתהליך ארוך ומסורבל. מה שכן, על סיעת מרצ בעירייה, שנמצאת בקואליציה של חולדאי, מופעל לחץ כבד לפרוש, גם מצד הח"כים של המפלגה וגם מצד הקהל. זה אמור להיות השיא של היום. אבל זה כמובן לא משנה לאף אחד. כולם באו לפוצץ את הישיבה, וכשאני אומר כולם אני מתכוון גם לחולדאי.

לא עוברות שתי דקות מתחילת הישיבה, וכולם מתפרצים וצועקים על חולדאי. המון שטויות נזרקות לאוויר וגם כמה דברי טעם. חולדאי, מצדו, מתגרה בקהל ובחבר המועצה שרון לוזון שהגיש את ההצעה - שוב ושוב הוא קורא לו מר בריוני - עד שזה כבר נהיה ממש בלתי אפשרי והוא מורה ליעל דיין לנעול את הישיבה. זה מראה מביש. חולדאי וחברי המועצה יוצאים חפויי ראש מדלת צדדית לקול שאגות הקהל. בחוץ מחכים לחולדאי המוקף במאבטחים עשרות אנשים והוא נס משם חפוי ראש.

מה שכן, התרשמתי עמוקות מסדר היום של המועצה. עד לפיצוץ דנו שם במה שנראה כמו רצינות וענייניות בנושאים שברומו של עולם, כמו חינוך ודיור והעסקה ישירה. זה היה מרתק. פתאום כל העניין המוניציפלי הזה נראה הרבה יותר סקסי. התאהבתי. פתאום, אחרי 3 ימים של צעקות ואלימות ותחושה חמוצה של חוסר סיכוי למשהו שאתה בכלל לא יודע מהו, הייתה באוויר מין בהירות. אתה רוצה לשנות? תעשה שבעיר שלך לא יהיו עובדי קבלן. אתה בעד צדק חברתי? תילחם על שוויון בין בתי הספר. זה היה יפה.

היה אקשן והיו צחוקים, אבל יצאתי מהישיבה המפוצצת באי-נוחות. זו הייתה עוד המחשה לפער הבלתי אפשרי שאיתו מתמודדת המחאה. הפער בין הרחובות לחדרי הישיבות. היא חייבת להיות בשניהם, זה ברור, אבל היא לא יכולה להיות בשניהם בו בזמן, כל הזמן. יש מקומות שהזעם יאה להם, ויש פעמים שעדיפה השתיקה. היה עדיף בהרבה לתת לישיבה להתנהל עד הסוף.

מה הלאה - ניפגש בלילה לבן

שלישי בבוקר נפתח עם עוד נפיחה של שרון גל נגד דפני ליף. היא לא מתרגשת. מרצ מודיעה על פרישה מקואליציית חולדאי. הפעילים מתכוננים להמשך השבוע - הפגנות במהלך לילה לבן בתל-אביב, יוזמה מבורכת של העירייה בדרך-כלל.

השאלה אם מה שקרה וקורה עכשיו טוב או רע למחאה היא לא השאלה הנכונה. כמו בכל דבר בחיים, כל אחד ישתמש במה שקרה כדי להתבצר עמוק יותר בעמדתו. אני לא קונה את אלה שאומרים, "עכשיו הם איבדו אותי". הם היו אומרים את זה בכל מקרה. המשך בכל מקרה, בוא יבוא