עיני חיכה לגילה אדרעי

1.

לכל שבת יש מוצאי שבת - זה המסר שהעביר אתמול יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ליו"ר ועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי. כל זמן שהבחירות לארגון היו בפתח, עיני נאלץ לבלוע רוק. הוא ראה איך אדרעי מנסה לכרות בריתות וקואליציות, פונה לוועדים בנמלי הים והאוויר כדי שיעניקו לה גיבוי בשיאן של שביתות פרועות. ועד אחר ועד הוא עבר כדי לוודא שהם בצד שלו, שחלילה לא ידווחו בתקשורת על איזו התקוממות של ועדים גדולים נגד יו"ר ההסתדרות. והנה הבחירות לארגון חלפו, וכך גם העידן של אדרעי.

2.

"אצלנו זה לא יכול לקרות", חגגו אתמול בארגון המתחרה "כוח לעובדים". עמי וטורי, אחד ממייסדי הארגון, כתב בדף הפייסבוק שלו: "אצלנו הנהגת הארגון לא יכולה להדיח ועדים, אבל ועדים יכולים להדיח את הנהגת הארגון". וטורי צודק: לפי מבנה ההסתדרות, הוועד הוא לא יותר מאשר שלוחה קדמית של הארגון. בכל רגע נתון, בכפוף להליכי משמעת ולמידה של סבירות, יכולה ההסתדרות להדיח את הוועד.

אבל וטורי טועה לחשוב שמדובר במודל הראוי לגנאי. ההיפך הוא הנכון: דווקא המבנה הזה מאפשר להסתדרות לכונן מערכת של יחסי עבודה קיבוציים מתוך אחריות מקסימלית כלפי העובדים וכלפי מקום העבודה. נכון שהוועד נבחר על ידי העובדים ולכאורה רק העובדים יכולים להדיח אותו, אבל המציאות הוכיחה שהעובדים לא תמיד מסוגלים או רוצים לעשות זאת - אף שהדבר מתבקש לפי כל היגיון.

3.

גילה אדרעי הובילה מאבק בנושא עקרוני וראוי בשנתיים האחרונות: ביטול או צמצום ככל הניתן של התוכנית להעביר את כל מערך התחזוקה לידי חברה חיצונית. יש ראשי ועדים שהיו מסתפקים בתוספות שכר שמנות כדי למכור את העתיד של החברה, אבל אדרעי לא עשתה זאת ועל כן היא ראויה, גם היום, לקרדיט.

אבל המטרה לא מקדשת את האמצעים. אי אפשר להצדיק גידופים נגד שופטת, הפרה בוטה של צווי מניעה וסירוב להגיע לפגישות מו"מ. אדרעי דאגה אמנם לעבודה המאורגנת של חבריה וטוב שעשתה זאת, אבל בדרך היא פגעה בעבודה המאורגנת של כל היתר. היא פגעה בעובדים אחרים שמעוניינים להקים ועד, אבל המעסיק שלהם רואה למול עיניו את אדרעי וחבריה ויוצא למלחמת עולם.

4.

באופן אירוני, ההסתדרות היא זו שנלחמה עד לא מזמן בכוונתה של הנהלת הרכבת להעמיד את אדרעי לדין משמעתי. הנימוק היה מובן: הליכי משמעת נגד יו"ר ועד בשיאו של מאבק ארגוני כמוהו כניסיון לפגוע במאבק תוך ניצול כוחו של המעסיק. אבל האירוניה גדולה יותר כשרואים את הנחישות שההסתדרות מפגינה פתאום, את ההודעה על השעיה ביום רביעי והליך הדחה כבר ביום ראשון. קוראים לזה "חופש ניהולי". ההסתדרות לא אוהבת שממרים את פיה. היא לא אוהבת שהוועדים הופכים לפלנגות.

אז מדוע החופש הניהולי של ההסתדרות נחשב יותר מהחופש הניהולי של הנהלת הרכבת? מדוע הפאניקה שמא העובדים יעברו אל הארגון המתחרה מצדיקה את פיזורה של כל מועצת העובדים ללא יוצא מהכלל? הנה מוסר השכל קטן: כוחנות ובריונות מתקבלת לעתים בסלחנות יתרה, עד שהיא פוגעת בחצרו של הסלחן בכבודו ובעצמו. קוראים לזה חרב פיפיות.