האיש ההוא, יצחק שמיר

יום שני בבוקר, כנסת ישראל בירושלים. ארונו של יצחק שמיר ז"ל יוצב עוד מעט באולם שאגאל כדי שהציבור יוכל לעבור על פניו. בכניסה למשכן הוצב שלט אזהרה לכוהנים, שהרי המת מטמא, כמו אישה במחזור להבדיל אלף אלפי הבדלות.

למרות שאני בן למשפחת כוהנים, אני מחליט לקחת את הסיכון שלי ונודר שעד שיקום בית המקדש, כלומר מחר בבוקר, אעבור במקווה ואטהר. מלבד זאת, כל מי שעוקב אחרי החדשות יודע שהמשכן הזה מלא בדברים טמאים הרבה יותר מגופת ראש הממשלה לשעבר.

אני מגיע מוקדם. הצלמים עוד מתמקמים ואנשי הרבנות ומשמר הכנסת מקבלים תדריך ועורכים חזרות אחרונות. אני למד שהתוכנית המקורית הייתה לשים את הארון בחוץ, אבל בגלל מזג האוויר הוחלט להיכנס פנימה. מתחילים להכניס את האזרחים המעטים שכבר הגיעו, אבל מבקשים מהם לא לעמוד בשורה הראשונה, השמורה לחברי הכנסת. כמה מהם כבר כאן, מירי רגב, דני דנון, נחמן שי, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי, ניצן הורביץ.

בדיוק בעשר על הדקה מוכנס הארון לאולם, עטוף בדגל ישראל ונישא בידי שישה מאנשי משמר הכנסת בכפפות לבנות. מאחוריו הולכים בני משפחת שמיר ויו"ר הכנסת ריבלין. על הדמיון של יאיר לאביו נכתב המון, אבל בעיניי הבת, גלעדה, דומה לו לא פחות. מאוחר יותר, כשתהיה בלוויית אביה, ייפרצו לביתה גנבים.

נוכחות של מת בחדר תמיד משנה את האוויר ואת האווירה. זה לא רק המת עצמו, זה המוות כולו, זה המפגש עם הסוף. מאחר שלא מדובר במוות פתאומי או נורא, אין אפשרות להתחבא מאחורי הלם או זעם. נשאר רק לעמוד מול הסוף הסופי ולהרכין את הראש. שקט יורד על האולם כמו שמיכה והאנשים מחשבים את קצם לאחור.

זה רגע טהור של חיים ועצב והוא לא מופרע גם כשאנשי משמר הכנסת השלומיאלים בקצת מסתבכים בלקחת את הסיבוב עם הארון. להפך, זו תזכורת לכך שהחיים נמשכים, ובעוצמה: אל מול המוחלטות והשלמות ההרמטית והברורה של המוות מציבים החיים את הפגמים הקטנים, את הבלבול, את הטעות, את מה שיכול היה לקרות ולא קרה. ומנצחים בכל פעם מחדש.

המשפחה תופסת את מקומה, הזרים מונחים למרגלות הארון, ח"כים ואזרחים עומדים כתף אל כתף כשריבלין סופד לשמיר. ריבלין מקריא כמה משפטים ממכתב נורא יפה שכתב שמיר לאשתו ממחנה המעצר באריתריאה. מכתב מלא באהבה - אהבה רכה ורומנטית כשהוא פונה לאהובתו ואהבה נוקשה ויוקדת כשהוא כותב על המדינה. אני מתרשם עמוקות. פעם ידעו לכתוב מכתבים.

חייל אלמוני נצחי, מסיים ריבלין. הח"כים מתחילים לעבור על פני הארון. קשה שלא לתהות עד כמה היו מתכווצות גבותיו של שמיר אל מול הצעקנות, הגסות, הריקנות, הרשעות והבורות של כמה מהח"כים שעברו ויעברו היום מול ארונו.

הפער בין אלה שהיו לאלה שעכשיו

הפער הזה צורב בעין. הוא צורב כשאהוד אולמרט אומר ששמיר היה מדינאי, לא פוליטיקאי ולא עסקן, איש ישר כסרגל. הוא צורב, הפער הזה, כשאנסטסיה מיכאלי עוברת על פני הארון. הוא צורב כשדני דנון מתראיין לתקשורת ומדבר על השקט והרצינות של שמיר. אני ניגש אליו ומצביע בפניו על הפער העצום בין מה שהוא אומר ומה שהוא עושה, אבל דנון, כך נדמה, לא מבין שאני מדבר עליו.

זה נכון, הוא אומר לי, היום באמת יש אווירה שהמנהיגים מושפעים ולא משפיעים. יש אווירה של בדיקת דופק לפני פעולה. אבל אדוני, אני מנסה שוב, תסתכל על הליכוד. אני באופן אישי, אומר דנון, הולך עם האמת שלי. בהמשך היום הוא כבר יקרא להקמת מרכז מורשת יצחק שמיר.

מיכאל בן ארי מגיע גם הוא לעבור על פני הארון. הוא היה המנהיג הליכודניק האחרון, אומר לי, אחריו כבר לא היה הבדל בין הליכוד לאחרים. מה אתה זוכר ממנו, אני שואל. חיוך עולה על פניו של בן ארי וקולו מתרכך. אני גדלתי עליו, על דמותו כמפקד הלח"י שברח מאריתריאה בתוך מכלית דלק ורק גביני עיניו הסגירו אותו לבריטים. מגיע גם שבח וייס. אהבתי אותו מאוד, הוא אומר, למרות חילוקי הדעות.

אני פוגש את נחמן שי שנזכר בימים של מלחמת המפרץ הראשונה, שי היה דו"צ, שמיר היה רה"מ. הוא נתן לי לעשות את העבודה, אומר שי, ולמרות שהיה איש של כוח, הבין שלפעמים עדיפים האיפוק והדיפלומטיה. רפי איתן מגיע, אבל דווקא האיש שיש לו את הסיפורים הכי מעניינים, לא רוצה לדבר.

מגיעים עוד ח"כים, אבל בהחלט לא הרבה. ומה יש להלין על הח"כים כשגם האזרחים לא מגיעים. לא נעים, אבל הנוכחות דלילה עד דלילה מאוד. המשפחה הלכה גם היא. אני יוצא החוצה, פוגש את דניאל ביטון ממשמר הכנסת ואנחנו משקיפים על הרחבה הריקה, קלנועית אחת עושה שאטלים מהשער לכניסה עבור הזקנים המעטים שמגיעים. אתה זוכר מה היה פה ברבין, הוא אומר, מיליון איש ביום אחד. ועכשיו תראה מה זה.

אני מנסה לברר עם עוד כמה אנשים, ח"כים, שוטרים ואזרחים, את דעתם על הנוכחות הדלילה. כולם אמרו, ובצדק, שהאיש לא בא בציבור כבר כמעט עשרים שנה. זה נכון מאוד, אבל אם עשרים שנה זה כל מה שצריך כדי להישכח כמעט לגמרי, אז אל תגידו לי יותר שום דבר על עם הנצח שמתגאה בזיכרון הארוך שלו. ובאשר לליכוד, שיתביישו. היו צריכים להביא אלפי אנשים באוטובוסים. כמה מנהיגים כבר היו להם?

אני פוגש את אסתר ואת דליה, ירושלמיות מבוגרות שבאו לחלוק כבוד אחרון. הערצנו אותו, הן אומרות, הוא ידע לעמוד על המילה ולשמור על העם היהודי. אלה היו שעות קצת עצובות, השעות שהעברתי במשכן מול הארון. ככל שיש פחות אנשים בחדר, גדלה נוכחות המוות בו. אבל היו גם רגעים אחרים, חד פעמיים ומלאי הוד, כמו חבורה של קייסים אתיופים שהגיעו, בלבוש מסורתי ושמשיות צבעוניות, ונשאו את קולם בשיר מול הארון. אתיופים זקנים, הא לך אנשים עם זיכרון ארוך. הם עמדו שם ושרו מין קינה א-טונאלית ארוכה ומתמשכת עם מוטיבים היפנוטיים חזקים. זה הכניס את כל הנוכחים לכמה דקות של מצב תודעתי שונה, מין ריחוף מדיטטיבי כזה.

אחרי כמה שעות אני יוצא משם והולך הביתה לראות את ההלוויה הממלכתית בטלוויזיה. ביציאה אני נזכר איך הייתי רואה את שמיר הולך-רץ-טס בטיילת כששני מאבטחים צעירים דולקים אחריו בקושי. יהי זכרו ברוך.