מנכ"ל בבית הלבן

באתוס האמריקאי, המנהיג הרצוי הוא זה שאינו רוצה להיות מנהיג. הרפובליקה קמה עוד לפני שהפציע העידן המודרני, והיא מוסיפה להתקשט במוזרויות הזמן ההוא, בגאווה ניכרת.

אף על פי שכמעט כל פוליטיקאיה הם אנשים המקדישים את חייהם לפוליטיקה, היא מתגעגעת אל הדגם המוקדם: האיכרים בני-החורין, המתנדבים להשליך את המחרשה מידיהם לזמן קצוב וקצר, כדי להשתתף במלאכה ההכרחית של ניהול הממשלה.

אבל טעמה של הרפובליקה האמריקאית במנהיגים השתנה בהדרגה. מלחמות ההתפשטות שלה, נגד אינדיאנים ונגד מקסיקאים, ואחר כך נגד ספרדים, הניבו גיבורי מלחמה. גנרלים התחילו לדהור אל הבית הלבן, לצד הגלריה ההכרחית של עורכי דין. למרבה העניין, אף על פי שעושרה של הרפובליקה היה חשוב הרבה יותר מכוחה הצבאי, יוצרי העושר הזה לא הרחיקו לכת בפוליטיקה. אף אחד מן הברונים השודדים של סוף המאה ה-19 - מניחי מסילות הברזל, קודחי הנפט, כורי הפחם - לא עשה חיל בפוליטיקה, במידה שבכלל ניסה.

בני הדור השני והשלישי שלהם ניסו גם ניסו. שורה של רוקפלרים נבחרו למושלי מדינות ולסנאטורים. אחד הצליח להתמנות לסגן נשיא, לתקופת כהונה מקוצרת. שושלת נשיאותית בקעה מחלציו של מיליונר מוול סטריט, פרסקוט בוש, שבעצמו נבחר לסנאטור.

אין צורך לומר שאנשי עסקים מילאו תפקידים רבי השפעה במקומות אחרים בזירה הפוליטית. מסורת רבת שנים היא, לפחות אצל הרפובליקאים, שאנשי עסקים מתמנים לשרי אוצר, לפעמים גם לכהונות מיניסטריאליות אחרות. אבל בדרך כלל הם מעדיפים להיות יועצים לויאליים לנשיא, או ללחוש על אוזנו מאחורי הקלעים.

"עסקה הוא עסקים"

קלווין קולידג', הנשיא האחרון שלפני השפל הכלכלי הגדול, אמר פעם, וחזר וצוטט מאז עד זרה, ש"עסקה של אמריקה הוא עסקים" (נשמע יותר טוב באנגלית, America's business is business). לאחר 1929 זה נשמע קצת מסופק. אנשי עסקים הכשילו את אמריקה כמעט באופן פטאלי.

אבל את ניצחונה במלחמת העולם השנייה היא חבה במידה ניכרת לאנשי העסקים, שהעבירו את קווי הייצור שלהם למסלול צבאי, והעניקו לאמריקה את מכונת המלחמה המשוכללת והגדולה ביותר בדברי ימי האדם. ואף על פי כן, איש לא הציע ברצינות להסיק מסקנות. גם אם "מה שטוב לג'נרל מוטורס טוב לאמריקה", ברוח המימרה המפורסמת של אמצע המאה ה-20, לא נשמעה הקריאה לנהל את אמריקה כמו הייתה עסק מסחרי.

ב-1986, מגזין העסקים פורצ'ן ניסה להחמיא לרונלד רייגן, כאשר מרח אותו על עמוד השער לצד הכותרת "המנכ"ל (CEO) הטוב ביותר באמריקה". חודש אחד אחר כך נחשפה שערוריית איראן והקונטראס, שכמעט הפילה את רייגן, וגילתה את חולשות היסוד בסגנון הניהול שלו. לפי מיטב זיכרוני לא חזרה עוד האנלוגיה הזו בין נשיא למנכ"ל תאגידים.

הסיבות? נשיא מצליח זקוק לאינסטינקטים, שאין מלמדים בבתי ספר למינהל עסקים. אין זה מספיק שהוא יידע על מה הוא מדבר, הוא צריך גם לדעת איך לדבר. ביל קלינטון, שגדל בעוני, והשתכר משכורת מגוחכת עד כניסתו לבית הלבן, נטף הערצה לאנשים עשירים. אבל הצלחתו הפוליטית הייתה תוצאה של אמפתיה עמוקה כלפי עניים וחלשים.

בבחירות של 1988 ניסה פיט דופונט, יורש של קיסרות הכימיקלים המפורסמת, להיבחר למועמד הרפובליקאים לנשיא. הוא נחל כישלון חרוץ. ב-1996 וב-2000 ניסה את כוחו סטיב פורבס, המו"ל המולטי-מיליונר של המגזין פורבס. הוא השקיע אולי 50 מיליון דולרים מן הנדוניה המשפחתית, ולא התקרב כלל אל היעד.

יזם חופשי או קפיטליסט ערפדי?

מה שונות הן הבחירות של 2012. בפעם הראשונה בתולדותיה, המפלגה הרפובליקאית עומדת למנות איש עסקים למועמדה לנשיא. יתר על כן, מיט רומני, בנו של מנכ"ל-פוליטיקאי, עונד את הקריירה העסקית שלו "על שרוולו", ברוח הביטוי האמריקאי. הנשיא אובמה נכשל, אומר רומני, מפני שאין לו מושג בכלכלה. בניגוד לו, הוא מעולם לא התנסה בניהול ובתקצוב. הוא מעולם לא יצר מקומות עבודה.

רומני אינו מלהיב איש, גם לא את מצביעי מפלגתו. הוא ניצח בבחירות המקדימות בזכות טקטיקה, בזכות יתרון ארגוני וכספי, ובזכות אוסף לא-מרשים של יריבים. אבל בסופו של דבר, רפובליקאים נוחים להתרשם מרקורד של איש עסקים.

ניוט גינגריץ' ניסה לשרטט את רומני כקפיטליסט ערפדי, שהפיק רווחי ענק מפיטורי עובדים. מערכת הטלוויזיה היקרה שלו עלתה לד"ר מרים ושלדון אדלסון עשרה מיליון דולרים - אבל טפחה על פניו. ההתקפה על רומני נתפסה כהתקפה על עצם היוזמה החופשית באמריקה. איש אינו יכול להיות מועמד הרפובליקאים אם דבק בו החשד של אנטי-קפיטליסט.

אבל מה סיכוייו של איש העסקים המצליח מאוד להיבחר לנשיא על יסוד הרקורד שלו? מה שעובד אצל הרפובליקאים אינו עובד בהכרח אצל האמריקאים. מסע הבחירות של ברק אובמה ירש בעונג את כישלון גינגריץ'-אדלסון, ובימים האחרונים ניתנים סימנים שזה עובד. סקר דעת קהל אחד הראה בשבוע שעבר כי הנשיא נהנה מיתרון בכמה מדינות-מפתח בזכות הספקות, שרקע העסקים של רומני מעורר אצל מצביעים מן המעמד הבינוני ומטה.

ההתמודדות על הנשיאות מוסיפה להיות צמודה מאוד, צמודה מכדי שאיזשהו יתרון באיזשהו סקר יילקח ברצינות מלאה. הרפובליקאים אוספים סכומי עתק בימים האלה, והם עומדים לצקת אותם על ראשו של הנשיא. המטוטלת עוד תנוע בכל הכיוונים. סיכויי אובמה להישאר בבית הלבן הם לכל היותר שקולים. אבל הבחירות האלה הופכות לשדה-ניסויים בשביל הדורות הבאים: היוסר הכישוף נגד אנשי עסקים בבית הלבן? האם אמריקה זקוקה למנכ"ל או לפילוסוף?

זו שאלה שכוחה יפה גם למערכות פוליטיות אחרות. אני מזמין את קוראי הרשימה הזו לרב-שיח ארוך בשאלה אם אנשי עסקים צריכים לנהל ממשלות.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com