ונניח שהם לא יצליחו לעבור את המשבר הזה. המעגל לא ירובע, קדימה תפרוש מהקואליציה ונקבל בחזרה את הבחירות שבוטלו במאי. מה אז יגידו לנו כל שוחרי היציבות השלטונית, מהללי המשילות שרק אתמול נשבעו בנקיטת חפץ שלא יטלטלו את המדינה במערכת בחירות מיותרת. בשעה ששורות אלה נכתבות, וייתכן שגם בשעה שהן נקראות, טרם ברור כיצד יסתיים משבר הגיוס שהיכה השבוע בעוצמה בקואליציה, והציף מחדש את נהרות האיבה וחוסר האמון שעודם קיימים בין הליכוד לקדימה.
אז יש שלוש אפשרויות שעומדות כעת על הפרק והן ברורות כשמש: או שקדימה תפרוש מהקואליציה, או שמישהו (מופז או החרדים) יוותר על עקרונותיו.
העניין הוא שהחרדים לא נוטים לוותר על עקרונות, לפחות לא מאז 1948 (עם מופז התמונה שונה מעט).
לכן, עולה מחדש עכשיו השאלה - מה בדיוק חשב לעצמו ראש הממשלה, בערבו של 7 במאי, כשהחליט לסגור עסקה עם קדימה ולבטל את הבחירות המוקדמות.
ניתן לשער שכבר אז היה לו ברור ש-1 באוגוסט, אותו מועד שאין בלתו, בוא יבוא ואיתו פקיעתו הסופית של חוק טל. מה קיווה ראש הממשלה? הוא ודאי קיווה שוועדת הגיוס של קדימה תהפוך לוועדת פלסתר, תמרח ותעגל ותניח על שולחנו נוסחה מעודכנת של חוק טל - מין דוח לא מזיק ומלא בדיבורים גבוהים על שוויון בנטל, אבל בלי שיניים.
טוב, אבל לא מספיק
אך אבוי, יוחנן פלסנר, חצוף שכמותו, בא לעשות עבודה. הח"כ הנמרץ מקדימה, צבר קילומטראז' בסוגיית בני הישיבות. הוא כבר כתב דוח מעמיק בנושא בעבור ועדת החוץ והביטחון, וניסח את עמדת הכנסת בבג"ץ המפורסם. כשקיבל לידיו את ה"צעצוע" הנוכחי, גמר אומר להביא לשינוי של ממש.
זה כמובן לא אומר שהוא חף מטעויות. פלסנר הוא לא איש אקדמיה ולא שופט בדימוס, שנשלף מאי שם כדי להכין דוח, הוא פוליטיקאי ובתור שכזה מותר לו גם להתנהג כפוליטיקאי. ניהול הוועדה זה טוב, אבל לא מספיק. הוא היה חייב לרתום את ראש הממשלה ולשכתו, לשתף אותו בניהול עבודת הוועדה וליצור יחסי אמון, ממש כשם שעשה עם מופז. הוא לא הצליח בכך, וספק אם באמת ניסה.
חוץ מזה היה הסיפור עם ערביי ישראל. מבלי להיכנס לעצם ההחלטה של ועדת פלסנר שלא להכיל את מסקנותיה על הערבים, ברור שבכך החל תהליך ההתפוררות שלה. כך לפתע ניתן התירוץ המושלם לכל מי שמלכתחילה לא הבין מה הפלסנר הזה עושה לו מול העיניים, להבהיר מי הבוס.
ואכן נתניהו, לזכותו ייאמר, הבהיר מהתחלה שמבחינתו החוק צריך לכלול גם את הערבים. ליברמן רק חגג על העניין.
מאז הוחלט על ביטול הבחירות המוקדמות אני מהרהר איפה היינו אמורים להיות עכשיו, לו הכול היה נותר כמתוכנן והבחירות היו נשארות ב-4 בספטמבר. יום אחד הוא היום שבו היו מתקיימים הפריימריז בליכוד, וביום אחר היו ודאי הפריימריז בעבודה (ומתי היו מתקיימים הפריימריז ב"ישראל ביתנו" וב"יש עתיד"?). בעוד שבועיים בערך היו מוגשות הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית, ובעוד חודשיים בדיוק (4 בספטמבר, כאמור) היינו כולנו צועדים אל הקלפי ונתניהו היה נבחר לעוד קדנציה בראשות הממשלה.
אבל נתניהו החליט לוותר על בחירות ולהקים מגה-קואליציה, ולשם מה? כדי שיוכל להיות "המלך ביבי" ולהתעלם משיקולים ארציים של הישרדות יומיומית? או כדי שיוסיף לנווט בין מארג סבוך של הבטחות לחרדים, בריתות ישנות מפעם וחישובים מפולפלים על הדרך שבה יוסיף לשמר לצדו את כל ה"שותפות הטבעיות"?
נתניהו ביטל את הבחירות כשהגיע למסקנה שהכנסת הזו נוחה לו מהכנסת הבאה, ושאת הבעיות שקשה לפתור עכשיו יהיה בלתי-אפשרי לפתור בכנסת שבה לשלי יחימוביץ' יש 18 מנדטים וליאיר לפיד 12. בתיאוריה זה אולי נכון, בפועל, ראש הממשלה תקוע עם אותם קשיים שניצבו בפניו ערב פתיחת מושב הקיץ. לפתע לא רק שהכנסת הבאה כבר לא נראית כל-כך אטרקטיבית, מסתבר שגם הכנסת הזאת היא לא כזאת מציאה.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
