המדינה דואגת לעובדיה וזונחת את עובדי הסקטור הפרטי

יש משהו מעודד בדיון הגובר על מצב החיסכון הפנסיוני והביטחון הכלכלי העתידי של גמלאי ישראל, ועל היכולת של ציבור העובדים לשמור על רמת חיים נאותה לאחר היציאה לגמלאות בעולם של הפנסיה הצוברת. ואולם, נראה כי השיח מתמקד בחלק מהסוגיות הבוערות אך מתעלם מאחרות, וככזה הוא בעייתי.

ישנם 3 היבטים מרכזיים שיקבעו בסוף הדרך מה תהיה קצבת הזקנה החודשית של ישראל ישראלי: מה קורה עם הכסף שאנו חוסכים לפנסיה מבחינת התשואות במהלך תקופת החיסכון; לכמה שנים הכסף שייצבר לטובתנו ישמש אותנו בפועל, בצל תוחלת החיים המתארכת; וכמה כסף אנו שמים בפועל בצד ושומרים במסגרת החיסכון, כפונקציה של משך חיי העבודה ויכולת ההשתכרות בפועל. התמונה המצטיירת מדאיגה. זאת משום שהיא נראית כמותאמת ומוכוונת לקבוצה גדולה (מאוד) של עובדים, וכלא מתאימה, ואף בעייתית, לקבוצה הולכת וגדלה של עובדים אחרים.

הנקודה הראשונה היא היכולת של הגופים העסקיים שמנהלים את הפנסיה של הציבור להשיג תשואה נטו ראויה על החיסכון שלנו לאורך תקופת העבודה ועד היציאה לגמלאות. סוגיה זו מאתגרת במיוחד כיום. ראשית, ישנה בעיית התנודתיות שבעייתית במיוחד לחוסכים מבוגרים, שלא נזקפות לזכותם שנים רבות של חיסכון.

לכך יש להוסיף את סביבת הריבית הנמוכה השוררת כיום, שמקשה על השגת תשואה ראויה ללא לקיחת סיכונים גדולים מבעבר. שני אלה מצריכים שינוי תפיסתי בשוק, שיהיה תולדה של התייחסות פרטנית לכל חוסך בהתאם לצרכיו, מאפייניו והיסטוריית החיסכון האישית שלו, ושל שינוי בהבנה של החוסך שיבין שכך קורה לעתים. בכל אופן, שינוי זה מצריך את המשך התבגרות השוק הפנסיוני בין היתר תוך יצירת אפיקי השקעה תומכי צמיחה יותר מהקיים כיום (בעבר דיברנו, בין היתר, על מציאת דרך אפקטיבית למתן אשראי מוסדי גם לעסקים קטנים ובינוניים, או הרחבת הקשר בין השוק המוסדי לתעשיית ההיי-טק).

ברכה וגם בעיה

הסוגיה השנייה היא תולדה בעייתית של ברכה גדולה: התארכות תוחלת החיים. הבעייתיות כאן ברורה, והיא קשורה לכך שאם חיים יותר, אזי יש צורך בחיסכון גדול יותר כדי לשמור על אותה רמת חיים למשך כל החיים.

האריתמטיקה הזו פשוטה להבנה, אבל בינתיים אין דרך לפתור אותה. המדינה העבירה את כל הסכנה (קיצוץ בקצבה עם התארכות החיים) ממנה והלאה, אל כתפי החוסכים. לוואקום הזה נכנסים אט אט השחקנים המוסדיים. בהקשר זה אין ספק שתקופת החיסכון, והיקפי החיסכון, יצטרכו לגדול כדי להתאים להתארכות הגמלאות.

כאן אנו מגיעים לסוגיה השלישית שלרוב מתעלמים ממנה, ושרלבנטית כיום גם בצל המחאה הציבורית - הנוגעת למשך החיסכון, שיעור ההפרשה בו ואי-משיכת כספים שנצברו בו במהלך התקופה. לכאורה סוגיה זו בעייתית הרבה פחות, בטח בכל הנוגע למדינה שמשדרת שעשתה די בהסדרת היבט זה בעולם הפנסיוני. ואולם, זה נכון רק מבחינת עובדי הסקטור הציבורי והעובדים בסקטור הסמי-ציבורי, שזוכים לאותה קריירה קבועה יחסית, ולשיעורי הפרשות מעביד גבוהים מהנהוג היום בסקטור הפרטי. אצל האחרונים המצב בעייתי בהרבה.

לכאורה סוגיה זו נפתרה עם החלת פנסיה חובה על כל השכירים במשק, או שהיא תיפתר באמצעות העלאת גיל הפרישה לפנסיה. אבל פתרונות אלה חלקיים מאוד, משום שהם לא רלבנטיים לחלק גדול מהעובדים השכירים בישראל - אלה שאינם חלק מהסקטור הציבורי והסמי-ציבורי בגופים גדולים.

זאת משום שהפנסיה חובה רלבנטית רק למי שעובד אבל לא רלבנטית למספרים הגדולים של עובדים מבוגרים בשוק הפרטי, שנפלטים ממעגל העבודה מוקדם מדי. לכן היא נראית במידה מסוימת כניסיון, חשוב ומבורך, שרחוק מלהיות שלם לעובדים אלה.

גם לדחיית גיל הפרישה אין משמעות בהיבט זה, חוץ מיצירת אי-שוויון קשה יותר בין עובדי המדינה והגופים הסמי-ציבוריים החזקים לבין אלו שמתקשים לשמור על מקום עבודה ושכר קבוע החל מתחילת העשור החמישי לחייהם. בעוד שמבחינת האחרונים החיסכון לפנסיה הופך בגילאים מתקדמים למותרות, הרי שעובדי המדינה והגופים הסמי-ציבוריים נהנים מהפרשות גבוהות וסדירות לפנסיה, ומעבודה בטוחה יחסית עד גיל הפרישה (יהיה אשר יהיה).

עובדים חזקים, גמלאים עניים

בעיה זו, של אוכלוסיית עובדים שנפלטים משוק העבודה בגילאי ה-40 וה-50 וכבר אז מתחילים "לאכול חסכונות", נדחקת לקרן זווית ולא מטופלת. זאת, בעיקר משום שאין מי שידבר עבור אותו קהל שלא רק מתקשה במימון צרכיו השוטפים במהלך תקופת החיסכון (לאחר שנפלט משוק העבודה וטרם הגיעו לגיל הפרישה) אלא גם מפסיק לחסוך באופן סדיר לפנסיה, כך שיזכה לקצבת זקנה לא מספקת, וזאת לאחר שנים ששילם מס כסדרו.

לכן, כדי שלא ליצור עובדים שלמשך תקופה משלמים מסים, ולכאורה משתכרים היטב, אך בכל זאת יהפכו לגמלאים עניים, אין די בלהתמקד בהסדרת עולם ניהול ההשקעות - אלא צריך גם להתחיל ולהתמקד בסידור מחדש של שוק העבודה בסקטור הפרטי בישראל.

זאת בין היתר באמצעות חינוך החוסך תוך הקניית ההבנה שרכיב פיצויי הפיטורים משמעותי לימי הגמלאות, ושימוש בו קודם לכן הוא בעייתי מאוד, ובאמצעות הפיכת פיצויי הפיטורים לכסף פנסיוני "רגיל" של העובד ששייך רק לו ורק לתקופת הפנסיה כברירת מחדל (להוציא נסיבות מיוחדות). אמצעים נוספים שיש לשקול הם הדברת אפליית הגיל בשוק העבודה, ושיפור מבנה הטבות המס לחוסך, בראייה כוללת של הקריירה ולא רק בראייה שנתית שמותאמת בעיקר לעובדי המדינה והגופים הסמי-ציבוריים.

ron-s@globes.co.il