עיריות יוכלו לגבות היטל פיתוח גם שנים אחרי סיום העבודה

רשויות מקומיות רשאיות לגבות היטלי פיתוח בגין תוספות בנייה, גם אם הכביש הגובל במקרקעין נסלל לאחר חלוף פרק זמן סביר, ואין צורך לשמור על זיקה בין מועד סלילת הכביש למועד הבנייה.

כך קובע פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון, שניתן בימים האחרונים בהרכב מורחב של 5 שופטים, בראשות המשנה (בדימוס) לנשיא העליון, השופט אליעזר ריבלין. פסק הדין ביטל למעשה את ההלכה הקודמת שחלה בסוגיה, "הלכת אל עמי", שניתנה לפני 10 שנים.

לדברי עו"ד עופר שפיר, שייצג את עיריית ראש-העין בהליך, "משמעותו של פסק הדין מתייחסת לגביית היטל פיתוח בהיקף של מאות מיליוני שקלים מדי שנה בכלל הרשויות המקומיות בארץ, מאחר שבמשך שנים נמנע מרשויות מקומיות לגבות היטלי פיתוח המיועדים לממן את התשתיות המוניציפאליות, אם חלפו שנים ממועד ביצוע העבודות".

בשנים האחרונות הסתמכו יזמים רבים על ההלכה הקודמת, וטענו כי מאחר שהתשתיות - כבישים, מדרכות, תיעול, מים וביוב - בוצעו לראשונה לפני שנים רבות, הרשות המקומית אינה יכולה לגבות את ההיטלים כיום, אלא היה עליה לגבותם בעבר.

המקרה האחרון שזכור היה ב-2011, כאשר עיריית תל-אביב חויבה להשיב יותר מ־2 מיליון שקל של היטלי סלילת כביש לחברת משולם לוינשטיין שבנתה את מגדל לוינשטיין ברחוב דרך מנחם בגין.

הפעם מדובר בערעור שהגישה עיריית ראש-העין, שביקשה להטיל על חברת אשבד היטלי פיתוח בגין תוספות בנייה שביצעה, חלקן לטענת העירייה ללא היתר בנייה. מדובר במבנה תעשייתי שהקימה חברת אשבד בפארק אפק.

בשנת 2007 שלחה עיריית ראש-העין לאשבד דרישת תשלום בסך כ-1.5 מיליון שקל, בגין בנייה נוספת של 8,557 מ"ר. הדרישה נשלחה בהתאם לחוקי העזר העירוניים.

אשבד עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים וטענה כי העירייה מנועה מלהטיל עליה את החיובים הללו לאור "הלכת אל עמי". בית המשפט לעניינים מינהליים ביטל את החיוב של עיריית ראש-העין, על יסוד ההלכה הקודמת.

העירייה עירערה על פסק הדין לבית המשפט העליון, באמצעות עורכי הדין עפר שפיר ואמיר בירנבוים ממשרד שפיר ושות', ולערעור הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה, שתמך בעמדתה של עיריית ראש-העין והגיש לבית המשפט עמדה, ולפיה ההלכה הקודמת היא שגויה ואינה מתיישבת עם שיטת היטלי הפיתוח ועם התחשיב שבבסיס היטלי הפיתוח.

בית המשפט העליון קיבל כאמור את הערעור. השופט עוזי פוגלמן, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי "שיטת ההיטל מבוססת על תחשיב אומדני, המביא בחשבון עבודות תשתית שטרם בוצעו וזכויות בנייה שטרם נוצלו. היא מניחה מראש כי חלק מבעלי הנכסים יבנו בנכסם כעת וחלק בשלב מאוחר יותר; וכי חלק מהתשתיות כבר בנויות, וחלקן ייבנה בעתיד. השיטה מאפשרת לכל אחד מבעלי הנכסים לשאת בחלקו בעוגת עלות התשתיות, החל ממועד תחילת שימושו והנאתו מן התשתיות העירוניות".

לדברי פוגלמן, "'הלכת אל עמי' אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה העומד בבסיס השיטה, ותוצאתה היא שעלות התשתיות לא תכוסה במלואה כפי שביקשה השיטה להשיג. במצב כזה ייפגע הציבור כתוצאה מגירעון בתקציב ואי-כיסוי מלוא עלות התשתיות, בעוד שמי שלא נשא בהיטל - בין בשל ניצול מאוחר של זכויות בנייה ובין בשל בנייה ללא היתר - ייהנה מתשתיות שמומנו בידי יתר התושבים. תוצאה זו אינה יכולה להיוותר על כנה. משכך ראוי לשנות את 'הלכת אל עמי'". (עע"מ 2314/10).