בחודש שעבר הודיעה המשטרה בגאווה לא מוסתרת על הכפלת מספר המצלמות האוטומטיות המבצעיות של פרויקט א-3. על-פי נתוני המשטרה, בסך-הכול פועלות היום 14 מצלמות רמזור, שמתפקדות גם כמצלמות מהירות, ו-8 מצלמות מהירות בכבישים פתוחים.
המשטרה מקמצת בנתונים, אבל גם מאלה שפורסמו עוד לפני הכפלת מספר המצלמות אפשר ללמוד כמה דברים מרתקים. למשל, אנחנו למדים שבתוך פחות מ-3 חודשים הנפיקו 9 מצלמות רמזור כ-700 דוחות על מעבר באור אדום.
המספר הזה מפתיע לאור היותה של "חציית צומת באור אדום" עבירה חמורה, לא נורמטיבית, ובדרך-כלל גם נדירה יחסית מבחינה סטטיסטית.
לא בריונים
הסיבה לכך היא שהרוב המכריע של אותן עבירות לא מבוצע על-ידי בריונים, אלא נובע מהסיטואציה המורכבת של בלימה לפני צומת מרומזרת. כל הצמתים בהם הותקנו מצלמות הרמזור החדשות בישראל הם צמתים בכבישים בין-עירוניים, שבהם מתקרבים הנהגים לצומת במהירויות (חוקיות) של 70 קמ"ש או יותר.
לעתים קרובות נוצרות בצמתים כאלה סיטואציות שלא מאפשרות הכנה לבלימה ממושכת מבעוד מועד - הסחת דעת של הנהג, הסתרת הרמזור על-ידי רכב גדול וכדומה. זה בהחלט לא מצב רצוי, אבל מאוד מצוי, גם בקרב נהגים נורמטיביים ושומרי חוק.
במקרה כזה, כשהנהג מופתע על-ידי התחלפות הרמזור, הוא ניצב בין הפטיש לסדן וצריך להפעיל שיקול-דעת מהיר מאוד: כדי להגיע מ-70 קמ"ש לעצירה מוחלטת לפני הרמזור, למשל, הוא צריך לבלום באגרסיביות.
אם הכביש מאחוריו פנוי יחסית, הוא ישלים את הבלימה ללא קושי. אבל אם נהג אחר נמצא בקרבה רבה מאחוריו - בשל שיקול-דעת מוטעה או היסח הדעת - צריך הנהג מלפנים להחליט מיד אם לנסות "לגנוב" את הרמזור בכתום או להסתכן בתאונת אחור-חזית. הסטטיסטיקה העולמית מלמדת כי רוב התאונות מהסוג הזה מתרחשות לפני צמתים, בגלל החלטה לבלום בכתום בכל מחיר.
אפס ערעורים
מבחינתן של מצלמות הרמזור האוטומטיות, אין ערך לשיקול הנהג. הן מנציחות סיטואציה נקודתית - נהג שנמצא פיזית בתוך הצומת כשהרמזור באדום. בדיוק על הסיטואציה הזו בונות מצלמות הרמזור - והאמת שגם מצלמות המהירות - כפי שיכולה להעיד תאונת שרשרת שהתרחשה ביוני כשנהג בלם בחוזקה על כביש החוף, כשגילה שהוא חולף על פני עמוד מצלמה. הסיטואציה הזו תגבר פי כמה מונים כשיוצבו מאות עמודי מצלמה על כבישינו.
נתון מפתיע עוד יותר שעולה מהשטח הוא שכמעט לא היו עד כה ערעורים לבתי הדין לתעבורה, למרות שיותר מ-12 אלף דוחות הונפקו במערכת א-3. הסיבה? מלבד הכניעות המסורתית של הציבור הישראלי, שפותח את כיסו בצייתנות בפני כל ניסיון חליבה ממשלתי, נראה כי רוב הדוחות - כפי ששיערנו - הם ברירת קנס על מהירויות נמוכות יחסית, ללא נקודות, שהנהגים מעדיפים לשלם כדי להימנע מכאב ראש. במילים אחרות, חליבה אידיאלית.
סיבה נוספת היא שמערכת ההפחדה של הרגולטור, בשיתוף עם מדיניות "היד הקשה" של בתי הדין לתעבורה, עובדת ביעילות. אנשים מעדיפים לא לערער כדי לא לספוג כפל קנס או גרוע מכך. ואולי זו בכלל עניין של כבוד לאומי: בקצב הזה הגירעון הממשלתי ייעלם בתוך זמן לא רב.
"רק ערעורים ספורים על דוחות מצלמות המהירות והרמזור"
עד כה הגיעו למשרדי עורכי הדין לתעבורה בארץ רק ערעורים בודדים בלבד על דוחות מערכת האכיפה האוטומטית "א-3" - כך עולה מנתונים שהצטברו בלשכת עורכי הדין לתעבורה.
לדברי עו"ד שי גלעד המתמחה בתעבורה, "כמות התיקים שהגיעו למשרדי עורכי דין מעמידים בסימן שאלה את הנתונים על אלפי דוחות שנשלחו עד כה".
מהדוחות ניתן ללמוד כי המשטרה מיישמת את שנקבע בבית המשפט העליון על מצלמות הלייזר גם על המצלמות הדיגיטליות, כך שמהמהירות הנמדדת מפחיתים 5 קמ"ש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
