האיש שלא נפצע

רוג'ר פדרר מעולם לא נטש משחק. היכולת לשמור על הגוף בגילו המתקדם, היא חלק הקיצון של תופעה שבה יותר בני 30 פלוס שורדים את הענף האכזרי הזה

משחק 4 בסדרת גמר הפלייאוף בין מיאמי לאוקלהומה סיטי, כשהשרירים ברגליים של לברון ג'יימס התכווצו מהעומס הלא אנושי שהופעל עליהם במשך חודש וחצי ונאלצו לסחוב אותו מחוץ למגרש, הייתה ממש פליאה בקרב כל מי שרואה NBA באופן קבוע. ביל סימונס, כותב הכדורסל הטוב בעולם שהיה במשחק כמובן, הרגיש שלכל האנשים באולם "הייתה אותה תגובה. רגע, לברון יכול להיפצע? לברון מרגיש כאב?"

בערך אותה פליאה מההתכווצויות של ג'יימס עטפה את כאבי הגב שגרמו לרוג'ר פדרר לרדת לקבל טיפול בחדר ההלבשה באמצע המערכה הראשונה, לא פחות, בשמינית גמר ווימבלדון השבוע נגד קסבייה מאליס הבלגי. כי פדרר אף פעם לא באמת נפצע. ווימבלדון 2012 הוא הגראנד סלאם ה-51 ברציפות שהוא משחק בו, רצף שנמשך יותר מ-12 שנים. הוא שיחק 1,049 משחקים כמקצוען עד היום - ולא פרש אפילו מאחד. מתיחה בירך (בסוף 2004), מחלת הנשיקה (תחילת 2008), כאבי גב אקלקטיים בשנים האחרונות; בזה פחות או יותר מסתכם הגיליון הרפואי של פדרר אחרי 14 שנים בסבב.

פדרר לא באמת נפצע ב-14 שנים האלה מאותה סיבה שהוא "מתאמן שעות על גבי שעות ולא מתעייף": הוא אתלט אידאי. לא במובן של התכונות הפיזיות - אם כי פדרר בהחלט אתלט מעולה בכל קנה מידה אובייקטיבי; אלא במובן של השימוש בגוף. פדרר מעולם לא היה אפילו תשוש במשחק. גם כי הוא משחק טניס מהיר - הן מבחינת משך הנקודות והן מבחינת הזמן בין הנקודות - אבל בעיקר כי התנועה של פדרר, גם של היד החובטת וגם של שאר החלקים בגוף, כל כך טבעית והרמונית ונכונה במובן בעמוק של המילה, שהוא כמעט לא נדרש להתעלות פיזית בקריירה שלו.

הקריירה של פדרר, אנשים אוהבים להגיד, בדעיכה כבר לפחות שנתיים. אומרים: הוא לא זכה בגראנד סלאם מאז אליפות אוסטרליה 2010, הוא 1 מ-6 במשחקים נגד נדאל ודיוקוביץ' בסלאמים בתקופה הזאת, השניים האלה פשוט השאירו אותו מאחור. אבל מתעלמים מזה שגם אם פדרר מאחור, הוא רחוק מלהיות רחוק מנדאל ודיוקוביץ' שצעירים ממנו בחמש ושש שנים בהתאמה; שהוא הרבה לפני שאר העקומה - בששת הגראנד סלאמים האחרונים הוא הגיע (לפחות) לחצי הגמר חמש פעמים; ושהוא עושה את כל זה בגיל (31 בעוד חודש) שבו הוא לא אמור להיות מסוגל לעשות את זה.

***

יש עכשיו טרנד בעולם הטניס, לדבר על הלבלוב של בני ה-30 פלוס. טניס, מאז תחילת עידן העוצמה (כלומר עידן המחבטים ממתכות קלות) בשנות ה-80, נחשב ענף שמזדקנים בו די מהר - בעיקר כי היכולת לייצר עוצמה באה עם מחיר. "אתה חובט בכדור יותר מהר ויותר חזק, ובתנוחות חדשות", אומר אנחל רואיס-קוטורו, הרופא של נדאל, "מה שיוצר בעיות פתולוגיות בעמוד השדרה, בברכיים, אפילו באגן". והנה פתאום הרולאן גארוס קובע שיא חדש לפני חודש - 37 שחקנים מתוך 128 שחקנים בהגרלה הראשית מעל גיל 30, לעומת רק 11 כאלה לפני עשר שנים למשל; והמגמה נמשכת בווימבלדון עם חמישה שחקנים שחצו את ה-30 בשמינית הגמר.

ההצלחה של הווטרנים בטניס אפשרית בגלל ההתקדמות ברפואה ובטכניקות אימונים, זה ברור, אבל אסור לבלבל אותה עם המקרה של פדרר - שהשבוע עדכן את השיא שלו ל-33 רבעי גמר רצופים בגראנד סלאמים, בלי ספק השיא הכי מרשים אי פעם בספורט אינדיבידואלי. כדי להבין את המקרה של פדרר צריך להסתכל על פיט סמפראס, שיאן תארי הגראנד סלאמים הקודם (14 לעומת 16 של פדרר), שבגיל 30 הודח בסיבוב הראשון או השני ב-7 מ-15 הטורנירים שהוא שיחק, סיים את 2002 במאזן 27-17 (המאזן של פדרר השנה נכון להיום: 40-6), ולא עבר את שמינית הגמר בשלושת הסלאמים הראשונים של העונה.

סמפראס זכה בסלאם האחרון של 2002, אליפות ארה"ב, ופרש מיד אחריו בגיל 31. הוא ידע שאין לו כמעט דלק במיכל ומעולם לא היה מאוהב בטניס כמו פדרר, שבבירור "עדיין רעב להיות מספר 1", אומר דיוקוביץ'. שני ניצחונות נוספים בווימבלדון, אחד מהם נגד דיוקוביץ' ביום שישי בחצי הגמר, ופדרר ישביע את התיאבון שלו. פתאום נשמע מגוחך להגיד שהקריירה שלו בדעיכה, לא?