בגיל 89 נשיא המדינה שמעון פרס נשמע צלול מתמיד. נדמה שדווקא הטון הרגוע והקצב האיטי הוסיפו לו כמה נקודות זכות. מדי פעם בפעם יש מי שמעיר כי אילו פרס היה מקבל היום לידיו את ההגה, הספינה הים תיכונית שלנו הייתה שטה במחוזות טובים יותר. אבל מה היה קורה אילו היה מדובר בהגה של מכונית?
זו אחת הדילמות המורכבות שמעסיקות בשנים האחרונות לא מעט משפחות ורופאי משפחה, במיוחד על רקע הזדקנות האוכלוסייה: האם להוריד מהכביש קשיש רק מחמת גילו והחשש מירידה בתפקוד, או להימנע מפגיעה בעצמאות שלו ולדווח אך ורק על מחלה אקוטית שעלולה לסכן אותו ואחרים בזמן הנהיגה.
"גם בגיל 97 אפשר לנהוג, ואני מכיר הרבה נהגים בטוחים בגיל הזה", קובע פרופ' יוסף ריבק, מנהל המכון הרפואי לבטיחות בדרכים השייך למשרד הבריאות. "בני אדם לא עשויים מקשה אחת והגיל הביולוגי והכרונולוגי לא הולכים יחד. אדם בן 80 יכול להיות במצב רפואי ומנטלי טוב יותר מאדם בן 50. לכן, אין סיבה להגביל את הנהיגה רק מחמת הגיל", לדבריו, הקשישים מודעים למגבלות הגיל, ועל כן הם מתאימים את הנהיגה שלהם למצב. "הם יודעים לווסת בעצמם את משטר הנהיגה. הם ימנעו מנסיעה בלילה, בפקקים, הם יתכננו מראש את המסלול וייסעו בעיקר במסלולים מוכרים - לסופר, לקופת חולים ולבריכה".
פרופ' ריבק מודה שקשישים סובלים מירידה כללית בתפקוד וביכולת הקוגניטיבית, אך לדבריו כבר מגיל 30 ישנה ירידה עקבית. "עם הירידה במהירות התגובה ישנה גם עלייה באלמנט של הניסיון. אדם עם ניסיון יכול להתגבר על מצבים שאדם צעיר לא מתמודד איתם היטב, כך שיש איזה גורם מאזן מול ההידרדרות בשמיעה, בראייה וביכולת התגובה - כל זמן שהדברים בטווח הביטחון", הוא מסביר.
על מי צריך להטיל את האחריות לדיווח?
א. "רופאי המשפחה עייפים ולא בא להם"
אבל מי קובע מהו טווח הביטחון? קשישים מעל גיל 70 נדרשים לחדש את רישיון הנהיגה ולעבור בדיקת עיניים פעם בחמש שנים, ואף גורם לא בודק בהזדמנות הזאת את מהירות התגובה שלהם על ההגה ועל הבלמים.
פרופ' ריבק מטיל את האחריות על עמיתיו הרופאים ומעלה טענה חמורה, אך מאוד לא חדשה: "אני נמנה עם קהל הרופאים, אבל זה 'עם קשה'. יש לנו עדויות מהוועדות הרפואיות שאנשים מקבלים תרופות בכמויות של סוס, אבל לא הם ולא הרופאים מוסרים על כך דיווח. אנחנו רואים אנשים עם מחלות נוירולוגיות שמסתובבים חופשי בכבישים ואף אחד לא מדווח על זה. להערכתי מדובר באלפי נהגים כאלה שמסכנים את עצמם ואת האחרים.
"רופאי המשפחה נתונים בלחץ גדול, כי יש להם מעט מאוד זמן לכל פציינט וממילא יש משהו כמו 600 אישורים שהם נדרשים למלא עבור כל מני רשויות, כמו למשל, אישור רפואי שמתיר לאשת אסיר להתייחד עם בעלה. אז בתוך כל האישורים האלה יש גם פרוצדורה של דיווח אלינו, למכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ורופאי המשפחה עייפים ולא בא להם".
ב. "האחריות צריכה להיות מוטלת על האזרח"
על-פי הערכות של גורמים שונים, בהם אנשי משרד הבריאות, 80%-95% מהרופאים לא מקיימים את החוק המחייב אותם לדווח למכון על מספר מצומצם של מחלות, או על הידרדרות במצב רפואי. אולי זה לא כי "לא בא להם", לרופאים, אלא מתוך תפיסת עולם מכוונת, שאף מונהגת בגלוי על-ידי ההסתדרות הרפואית.
"האחריות על המשך הנהיגה צריכה להיות על האזרח ולא על הרופא", קובע פרופ' אבינועם רכס, יו"ר לשכת האתיקה בהסתדרות הרפואית. "אחרת מרמים את הרופא והוא לא יכול לתת שירות ראוי, כי אם החולה לא מספר לרופא את כל האמת בגלל החשש שייקחו לו את הרישיון, זה חמור מאוד ומסכן את המטופל אף יותר".
לדברי פרופ' רכס, כבר היום רופאים מדווחים שלא כצורך על חשש מפני יכולת הנהיגה של מטופלים מסוימים, והדבר גורם עוול למטופלים. "נתקלתי במקרה של רופא מתמחה, שבאמצע הלילה טיפל ברופא אחר שסבל מסחרחורת במשך ארבע שעות. בגלל אותן ארבע שעות בלבד אותו מתמחה דיווח שהרופא לא יכול לנהוג. היה צריך להביא כמה חוות דעת של מומחים שונים כדי להוכיח שאותו רופא כן יכול לנהוג. מה היה קורה אם לא היה מדובר ברופא?".
ג. "החולה הרבה פעמים לא מודע למצבו"
פרופ' ריבק לא מקבל את הגישה של רכס. עם כל הכבוד לאחריות של האזרח, לא תמיד היא קיימת, שלא לדבר על מודעות עצמית נמוכה מאוד. "אנחנו יודעים שהחולה הרבה פעמים לא מודע למצבו. אתה רואה קשיש שחושב שהוא רמבו, אבל מבחינה קוגניטיבית הוא לא יודע איפה הוא נמצא וכמה איטית יכולת התגובה שלו. אם אתה מצפה שאדם כזה ידווח בעצמו, הסיכוי של זה קטן".
שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, מכיר היטב את הדוגמה של קשיש הנאחז ברכבו. "מחקר שערכנו גילה שהקשישים רואים ברישיון הנהיגה סטטוס חברתי וסמל לעצמאות תפקודית. ברגע שאתה לוקח מהם את הרישיון אתה פוגע בהם, אתה אומר לקשיש 'אתה לא שווה יותר'. זה שזה עוד שלב בחיים לא מקהה את עוצמת הפגיעה. הרישיון מאפשר לקשישים לא להיות תלויים באף אחד. שירותי התחבורה הציבורית בארץ לא נגישים לכל מקום, אז קשיש שאין לו רכב יתקשה להגיע לקופת חולים, להצגה או לסרט. אנו מקבלים פניות מצד בני משפחה של קשישים שפונים אלינו ואומרים: אנו לא יודעים איך להתמודד עם אבא בן 85 שנוהג בצורה מסוכנת, ויודעים שזה עניין של זמן עד שיקרה לו משהו. הם פשוט לא יודעים מה לעשות, והם גם לא רוצים לצלצל ולדווח על האבא שלהם. טיפול באדם שנאחז בכל כוחו ברישיון הנהיגה שלו גורר הרבה מאוד מבוכה משפחתית".
גם אבואב סבור שבמצב הנוכחי ישנם לא מעט פצצות מתקתקות על הכביש: "להערכתי ישנם עשרות אלפי נהגים במצב בריאותי מסוכן, או כאלה שעושים שימוש בתרופות בעייתיות. אילו היה דיווח רחב יותר על מצבם, אזי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים היה פוסל את המשך נהיגתם. הבעיה הזו תלך ותגדל כי ככל שתוחלת החיים גדלה ברור שיש יותר קשישים, והטיפול בהם לא יכול להיות כמו שהיה לפני 30 שנה".
האם דיווח אוטומטי הוא הפתרון?
א. הרופא יחויב להזין למחשב מחלות מסוכנות
כדי להתמודד עם סירובם של הרופאים לקיים את החוק ולדווח למשרד הבריאות על מטופלים שקיים לגביהם חשש באשר ליכולות הנהיגה שלהם, בעמותת אור ירוק מציעים לאמץ מודל של דיווח אוטומטי: במקום שהרופא יעביר דיווח פרטני על מטופל מסוים, הוא יחויב להזין במחשב מספר מצומצם של מחלות או תרופות מסוכנות, והמאגר הממוחשב ישמש את המכון לבטיחות בדרכים.
תושב סביון ותושבת חולון אף עתרו השבוע לבג"ץ בעניין זה ממש, בדרישה לחייב את שרי הבריאות והתחבורה לנמק מדוע לא יחייבו דיווח אוטומטי כזה. "קיימנו כבר פגישה בעניין עם פרופ' ריבק ועם נציג ההסתדרות הרפואית, ולדעתנו הדיווח האוטומטי יקצר מאוד את הליכי הדיווח ויפחית את הסכנה על הכביש", אומר אבואב.
ב. "זה כסת"ח. דיווח חייב להיות מבוקר"
אבל פרופ' ריבק, שהשתתף כאמור באותה פגישה, חושב שמדובר ברעיון גרוע, וזאת בלשון המעטה: "לדעתי זה קשקוש מוחלט ואטומי. כל אחד שמגיע לגיל 50-70 נושא עמו קבוצת מחלות כרוניות. כמעט לכולם יש טרשת עורקים, השמנת יתר, צנתור או סוכרת. אם המחשב ידווח על כל אבחנה כזאת, כל מדינת ישראל תצטרך להתייצב אצלנו, ונצטרך להגדיל את המכון שלנו פי-17.
"רק רופא המשפחה, ובאופן מבוקר, יכול לבצע דיווח כזה. זה כסת"ח מטופש כדי להוריד מהרופא את התווית של 'מלשן' - אבל הוא יגרום לפציינטים שלו רק נזק. הרבה מאוד אנשים ישלמו אגרה ויעברו בדיקות, שבסופן הרבה מאוד מהם יוכלו להמשיך לנהוג. אם רוצים לפגוע בציבור - זו השיטה".
גם פרופ' רכס מתנגד לדיווח האוטומטי, אף שהוא מסיר לכאורה את אותה תווית שדיבר עליה פרופ' ריבק. "למחלות יש ספקטרום רחב מאוד של סימנים. אם תסמן פרקינסון כסיבה פוטנציאלית להורדה מההגה, יכול להיות שתפגע במישהו שיכל להמשיך לנהוג היום. זה נכון גם לגבי טרשת נפוצה ולעוד המון מחלות. המכון של ריבק לא יעמוד במאות אלפי החולים בשנה שיידרשו לבצע בדיקות והמדינה תצטרך לפתוח קופת חולים - הגם שברור שאף אחד לא יתקצב את זה. לכן, השיקול חייב להישאר בידי הרופאים".
במילים אחרות: חוזרים לנקודת האפס, שבה 80%-95% מהרופאים לא מדווחים בסופו של דבר על הידרדרות רפואית שמחויבת בדיווח על-פי חוק. לפרופ' ריבק ולשמואל אבואב אין ספק: הפתרון עובר ביד קשה מול הרופאים, עד כדי העמדה לדין. "אם המשטרה תתחיל לחקור ברצינות תאונות דרכים, אז הרופאים יהיו בצרות צרורות אם הם יעברו על החוק ולא ידווחו כמו שצריך", טוען ריבק. לפי אבואב, "אם בני משפחה של נפגעי תאונות דרכים יתחילו לתבוע רופאים שלא דיווחו על מצבו הרפואי של הנהג הפוגע, הרופאים לא ייקחו סיכון".
היפגעות קשישים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
