מי פה החלש?

1. החברה של רמי לוי שווה בבורסה כ-1.5 מיליארד שקל, פי 5 כמעט מהשווי שלפיו הונפקה לפני 5 שנים. הוא מחזיק קרוב ל-60% ממניות החברה, חבילה המוערכת בשוק בקרוב ל-900 מיליון שקל. הוא הספיק למשוך דיבידנדים בכ-200 מיליון שקל ולמכור מניות בכ-170 מיליון שקל.

בסך-הכול יש לרמי לוי הון של כ-1.2 מיליארד שקל ברוטו. חלקו הגדול הוא אמנם "על הנייר", אבל חלקו ה"קטן" כבר עמוק בחשבונות הבנק. חברת רמי לוי שווה פי 3 כמעט מאלון אחזקות, שבבעלותה רשת מגה עתירת הסניפים. שווייה של שופרסל גבוה רק ב-30% מזה של רמי לוי.

יותר מזה, רמי לוי שווה פי 2.5 מהתאגיד רב החברות ורב החובות אי.די.בי. הוא שווה יותר מחברת הביטוח מנורה וכמעט כפליים מבנק אגוד. החברה שלו כמעט נקייה מאשראי בנקאי או מאשראי חוץ-בנקאי. בקופתה נחים כ-230 מיליון שקל במזומן, ולרמי לוי בפרטי יש גם עסקי נדל"ן.

בקיצור, רמי לוי, שהתחיל מאפס ובנה את האימפריה שלו בעשר אצבעותיו, כבר עונה בהחלט להגדרה "טייקון". הוא שווה הרבה יותר מהטייקונים שכולנו מכירים, ומבחינה פיננסית, החברה שלו חזקה הרבה יותר מכמה חברות של טייקונים.

אבל לפחות במיצוב התקשורתי שלו, רמי לוי הוא עדיין "רובין הוד" - המתחרה הקטן, הזריז וקל-הרגליים שעושה בית-ספר לגדולים ולחזקים ומיטיב עם הצרכנים.

גם בסבב ההתכתשות האחרון עם שופרסל, בקרב המחירים בבית-שמש, במעלה-אדומים ובבאר-שבע, השכיל רמי לוי להתייצב בצד הנכון, החלש כביכול, ממש כמו דוד מול גוליית. "מנסים לשחוט אותי", הוא אמר, אף שכבר לא ברור מי החזק ומי החלש פה, מי השוחט ומי הנשחט, ורמי לוי בעצמו הוכיח שהוא לא רע בענייני שחיטה, ולאו דווקא שחיטת תרנגולות - שחיטת המתחרים.

אכן, לוי מוכיח שהוא לא רק אלוף בקמעונאות, הוא גם אלוף בשיווק ובזיהוי טרנדים תקשורתיים: תיעוב ושנאה לגדולים (וליקרים), פרגון והילולה סביב הקטנים, הממזרים וקוראי התיגר על הגדולים. לוי זמין לכל טלפון מעיתונאי, מתמסר לכל מיקרופון ומצלמה, ולא פעם ולא פעמיים הוא קיבל פרסום חינם למבצעים שהריץ ברשת שלו.

2. הציבור חשוף מאוד לרמת המחירים של רמי לוי, הוא מרוצה מאוד מכך שגדל פה שחקן שהוציא משיווי-משקל את השחקנים הגדולים, הוא מרוצה ממה שרמי לוי עשה לשוק הקמעונאות - ובצדק.

אבל הציבור לא ממש חשוף לתוצאות אחרות של המאבק בשוק הקמעונאות - למשל, לאיכות התעסוקה בו ולרמת השכר בו. הציבור לא ממש יודע או זוכר שאשתקד עתרו 6 רשתות שיווק פרטיות לבג"ץ נגד צו ההרחבה שהוציא משרד התמ"ת להסכם הקיבוצי שנועד להחיל על כל העובדים ברשתות המזון הפרטיות את התנאים המינימליים שזוכים להם עובדי שופרסל ורבוע כחול. הרשתות טענו כי ההסכם הקיבוצי יגרום זינוק של עשרות אחוזים בעלויות השכר של עובדיהן ויאיים על קיומן.

רמי לוי וטיב טעם בחרו שלא להצטרף לעתירה, אבל התנגדו להסכם הקיבוצי. בסופו של דבר נמשכה העתירה, ורמי לוי ואיתו כל רשתות הדיסקאונט נאלצו להתיישר על-פי צו ההרחבה.

זה לא אומר בהכרח שתנאי העובדים ברשתות הגדולות וברשתות הדיסקאונט זהים, וזאת מסיבה פשוטה: ברשתות הדיסקאונט אין ועד שיכפה את תנאי ההסכם הקיבוצי.

פערי התעסוקה הללו באו לידי ביטוי במהלומות המילוליות שהחליפו רמי לוי ויו"ר ועד עובדי מגה, לאחר חשיפת "גלובס" את המשא-ומתן שמנהל לוי לרכישת 40 מסניפי הרשת. יו"ר הוועד טען כי הרשתות הקטנות מעוניינות להעסיק את העובדים בתנאי עבדות. לוי לא נשאר חייב והגיב בחריפות: "מי שקורא 'עבד' לאדם אחר שקם בבוקר כדי להתפרנס, הוא מבחינתי אפס".

3. כל עבודה מכבדת את מתפרנסיה. בזה רמי לוי צודק. אבל הוא טועה בכך שהוא מתייחס לפרנסה בלבד - ולא לאיכותה. זו בדיוק הבעיה של כל המספרים שמפריחים האוצר ובנק ישראל על "תעסוקה מלאה" כביכול שקיימת במשק הישראלי (הנגיד סטנלי פישר חזר על המנטרה הזאת בנאומו האחרון, כאילו היא אמת מוחלטת).

תעסוקה מלאה, בהנחה שקיימת כזאת במשק - וזו הנחה שקל לסתור אותה - אינה התמונה המלאה. העובדה שיש לכולם עבודה, לפחות לכל אלה שמעוניינים לעבוד - כפי שהאוצר ובנק ישראל מתגאים לאורך תקופה ארוכה - אינה מעידה אוטומטית על כך ששוק העבודה בריא.

הבעיה האמיתית של שוק העובדה היא איכות התעסוקה, איכות השכר בו, איכות התנאים הנלווים בו - ובמדדים הללו מצבם של העובדים נעשה רע יותר עם השנים.

השכר הממוצע נשחק, לא מצליח להדביק את האינפלציה הרשמית במשק, ודאי שלא מדביק את האינפלציה האמיתית של יוקר המחיה. מצד שני, המרכיב המשמעותי ביוקר המחיה - מחירי הדיור - התנפח "בזכות" אוזלת-ידן של הממשלות בעשור האחרון ו"בזכות" מדיניות הריבית הזולה של בנק ישראל והתגובה המאוחרת שלו לבלימת הניפוח. עד שהוא הגיב, כל הסוסים כבר ברחו מהאורווה. ואחרי שכל הסוסים ברחו, לממשלה ולפישר יש אינטרס ברור לשמור על המחירים בשמים, כדי למנוע קריסה.

בקיצור, זו תנועת מלקחיים לרוב העובדים: השכר נשחק, ההוצאות יותר גדולות, במיוחד על דיור, והאוכלוסייה העובדת הזו (הכוונה לאוכלוסייה העובדת בצורה רשמית, לא ב"שחור") עומדת עכשיו לשלם גם את מחיר ההאטה במשק והגירעונות הכבדים עם העלאת מס הכנסה ליחידים והתכווצות הנטו.

4. מה ידחף את שכר העובדים כלפי מעלה? בזמנו, פרסום שכר הבכירים היה הסיבה המרכזית לדחיפת שכר המנהלים לשמים. מנהלים הסתובבו עם רשימות השכר שהתפרסמו בעיתונים כמסמך למשא-ומתן עם מעסיקיהם. דבר אחד הם לא יכלו לסבול: שקולגה שלהם, שחבר שלהם למועדון המנהלים, יהיה מעליהם בדירוג. המירוץ לפסגות הדירוג ("אני הרי שווה יותר, מוכשר יותר וצריך לקבל יותר"), סחרר את שכר המנהלים לרמות מנותקות מכל היגיון.

ייתכן שאנחנו נאיביים, אבל תנועה דומה, אם כי מתונה הרבה יותר, יכולה להתרחש אם כל חברה ציבורית תפרסם את השכר הממוצע של עובדיה (וחשוב מכך, את השכר החציוני), כפי שהחליטה ועדת נאמן בהצעת החוק לשכר הבכירים, שבינתיים מוסמס.

פרסום שכר העובדים יאפשר לציבור ולעובדים להשוות את השכר ברשת רמי לוי, למשל, לשכר העובדים בשופרסל, ולא רק להשוות את מחירי המוצרים על המדפים. הדבר יאפשר לציבור להבין טוב יותר את התמונה הכוללת, להבין אם יש איזון נכון בין מחירים סבירים לצרכנים ובין תנאים הוגנים לעובדים, שהרי כל צרכן הוא גם עובד.

יהיה מעניין לראות אם בעקבות פרסום שכר העובדים, יקום למשל ועד עובדים ברמי לוי שידרוש שדרוג תנאיו לאלה של שופרסל, ומה תהיה עמדתו של רמי לוי להתארגנות כזו. הוא כבר הוכיח שהוא רובין הוד של הצרכנים - יהיה מעניין לראות אם הוא יהיה גם רובין הוד של העובדים.