פרידמן: אובמה היה יכול למנוע נפילת מובארק? איזו נאיביות!

בחירתו של מוחמד מורסי, מועמד האחים המוסלמים, לנשיא מצרים, אינה מבשרת בהכרח את סוף הסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם בקמפ דייוויד. למעשה, כהונתו עשויה להיות תחילת שלום אמת בין עמי ישראל ומצרים, במקום המצב שאפיין את היחסים בין שתי המדינות עד עתה: שלום פורמלי קר בין ישראל לבין פרעה מצרי אחד. כך כותב תומס פרידמן, בעל הטור ב"ניו יורק טיימס".

המאמר מתפרסם כמה ימים לפני ביקורה של הילארי קלינטון, שרת-החוץ של ארה"ב, במצרים ובישראל. זה יהיה ביקורה הראשון בישראל מזה שנתיים, אך הדגש מושם על הביקור בקהיר, שנועד לפתוח דף חדש ביחסים הסבוכים של וושינגטון עם האחים המוסלמים ולעודד את המשטר החדש שם לחקות את דפוסי השלטון בטורקיה, לא את אלה שבאיראן. לפי הערכות של גורמים ישראליים ואמריקניים, הטור של פרידמן משקף במידה רבה את חשיבת ממשל אובמה על הדינמיקה בתוך קהיר ועל פוטנציאל היחסים בין קהיר לירושלים.

לפי פרידמן, כדי שייווצר שלום אמת בין ישראל למצרים, צריך תחילה "להיפטר מהשטויות" והשטות הראשונה במעלה היא המנטרה ששומעים מממשלת נתניהו ומאנליסטים בעלי השקפות ימניות: "אמרנו לכם". הכוונה היא, שאיכשהו נשיא ארה"ב, ברק אובמה, היה יכול להציל את חוסני מובארק, אך הוא, אובמה, היה פשוט נאיבי מכדי לעשות זאת, והתוצאה היא, שהאחים המוסלמים תפסו את רסן השלטון.

"מצטער. לחשוב שרק מפני שזה היה נוח כל כך לישראלים לקיים יחסי שלום עם דיקטטור אחד, במקום עם 80 מיליון מוסלמים, אז הדיקטטור הזה, או כמה גנרלים אחרים, היו יכולים לשלוט במצרים לנצח, - זו חשיבה נאיבית", כותב פרידמן.

בעל הטור מדגיש, שהוא אינו מתעלם מלקחי העבר, אך דווקא הישראלים הם שצריכים לברך על הדמוקרטיזציה במזה"ת: "אני מבין לגמרי את חששות הישראלים שרואים כיצד השכונה שלהם קורסת סביבם. אבל גם מדהים לראות שהעם שסיפור יציאת מצרים תופס מקום מרכזי כל כך בחייו, ושבמשך שנים רבות טען שהשלום יבוא רק כאשר הערבים ילמדו דמוקרטיה מהי, דווקא העם הזה אינו מצליח להאמין , שנראטיב השחרור יוכל למצוא אוזן קשבת אצל המצרים. עכשיו הישראלים טוענים, שהבעיה של הערבים היא, שהם נעשים דמוקרטים".

פרידמן מצטט את ליאון ויזלטיר, הוגה הדעות היהודי והעורך הספרותי של "ניו ריפאבליק": "היהודים בגולה העדיפו תמיד שיחסיהם עם השלטון יהיו במתכונת של בריתות אנכיות, לא אופקיות... כלומר, הם העדיפו יחסים עם המלך ועם הבישוף, כדי שהם לא יצטרכו להתעסק עם האוכלוסיה הכללית, שבה הם אף פעם לא נתנו אמון, ולעיתים קרובות בצדק".

"ישראל, כמדינה ריבונית, העתיקה את המסורת של בריתות אנכיות, והפעם עם מדינות ערביות", נאמר בציטוט. "הישראלים חשבו שאם יהיו להם יחסים עם מובארק, או עם מלך ירדן, הם מסודרים. אבל המודל של בריתות אנכיות יכול להתקיים רק במערכות פוליטיות של משטרים עריצים. כאשר השלטון העריץ מגיע לסופו, ותהליך הדמוקרטיזציה מתחיל, מודל הבריתות האנכיות חולף מן העולם. בשלב זה נכנסים לתקופה של 'אופקיות', שבה לדעת העם, ובמקרה זה, הערבים, יש חשיבות". עד כאן ויזלטיר.

ופרידמן מוסיף: "ישראל תצטרך אפוא לדאוג לכך, שהאדם ברחוב הערבי לא ירק יפחד ממנה אלא גם יבין אותה. זה לא יהיה קל, אבל אולי לא בלתי אפשרי. מכל מקום, נוסטלגיה לדיקטטורים אינה מדי מדיניות חכמה".

הוא מציין, שאין לו אשליות לגבי מורסי. ליבת האחים המוסלמים ספוגה בערכים אנטי ליברליים, אנטי-פלורליסטיים ואנטי-פמיניסטיים. התנועה הזו רוצה לדבוק בשלטון ולנצל מהפכה שלא היא יזמה. אבל, אומר פרידמן, לאחים המוסלמים לא יהיה קל להגשים את שאיפתם. איראן היא התגלמות האיסלאם הפוליטי, שמחזיק ברסן השלטון במדינה, ובידו קלף הנפט. כמוה סעודיה. כספי הנפט מאפשרים לשתי המדינות להתמודד עם לחצים. מצרים תהיה מדינה של איסלאם פוליטי, אך ללא נפט. היא לא תוכל להתקיים ללא תיירות, השקעות זרות, וסיוע מבחוץ כדי ליצור מקורות תעסוקה חדשים, בתי-ספר והזדמנויות כדי להשביע את רצון הצעירים שהציתו את המהפכה.

לבד מזאת, ארה"ב לא תעניק, לא תוכל להעניק ואינה צריכה להעניק למורסי את העסקה שהיא נתנה למובארק: כלא וענה את הג'יהאדיסטים, לפי התכתיב שלנו, ותוכל לקיים שלום קר עם ישראל ולשלוט ללא חוקה.

כאשר האחים המוסלמים שולטים במצרים וקואליציה שמרנית-דתית-לאומנית מושלת בכיפת הפוליטיקה הישראלית, שני הצדדים יצטרכו לשנות את התנהגותם כדי שהסכמי קמפ דייויד ייהנו מלגיטימות בקרב שני העמים, או שכל העסק הזה יחדל מלהיות בר-קיימא, בהדרגה, אומר בעל הטור.