תכננתי לפתוח את הטקסט הזה במצעד הלא שגרתי של המוזמנים שפקדו את המשכן הבוהק של התיאטרון הלאומי. ח"ח למחלקת היח"צ. אפילו רשמתי לעצמי תזכורת, שרק הלכה והתארכה עד שהתייאשה. שרים לשעבר (פואד, פינס), מנכ"ל בנק (יונס), מנהל בית חולים (רוטשטיין), שופטת בדימוס (דורנר), עורך דין רציני (רובין), פאוור קאפל עסקי (האדרים), בכירי העיתונות הכתובה (ברנע, שיפר, שטרסלר) והמשודרת (לונדון, שחר, דנה ויס), וכל זה בתוספת אוסף היפים והמתוקתקים שכל צלם פפרצ'י חולם לתפוס מחטטים באף - אסתי גינזבורג, אסי כהן, אייל גולן, שלומי קוריאט, זאב רווח ואפילו סינגולדה (בלי שלמה ארצי). האליטה בכבודה ובעצמה ולגווניה, שהגיעה בשביל לחטוף את האמת המרה בפנים. לא ניקוי ראש יהיה פה, אלא טיהור רפתות, וכולכם תצאו חפויי ראש לאחר שאנחנו, שי גולדשטיין ומוטי קירשנבאום, נגמור אתכם.
אז זה היה הפתיח שהתבשל, והאמת שהוא די מחזיק, אבל מהסיבות הלא נכונות. חפויי ראש? בטח, אבל מבושה על מצעד האיוולת שהתחולל על הבמה. לא את ערוותה של המערכת הפוליטית "שרי המלחמה" הציגה לראווה, אלא את ערוותו של התיאטרון הלאומי, שרושם בקורותיו נקודת שפל איומה, שאם להיות פופוליסטי - כזו שמצדיקה ועדת חקירה ממלכתית (אולי דורנר פנויה?). צריך אומץ בשביל להציג סאטירה נוקבת, אבל כנראה שצריך עוד יותר אומץ בשביל להעלות הצגה כה עלובה ומעליבה, ועוד להזמין אליה את כל ה"מי ומי".
וברצינות אני שואל, מי נתן את ההוראה? איפה היה המודיעין? הפילטרים? התשובה מן הסתם תהיה שלכסף אין ריח. זה המקום שבו אתם, הקהל, צריכים להיעלב באמת, כי תופסים אתכם מטומטמים גמורים. מילא להיות מטומטמים בבית כשחוזרים מעולפים מהעבודה, אבל גם כשעושים מעשה, מתלבשים יפה, מעמידים בייביסיטר ויוצאים החוצה? זה גם המקום שצריך לומר משהו בשבחו של הקהל באותה פרימיירה, שאם לנקוט בלשון המעטה, הרי שסטנדינג-אוביישן לא היה כאן. מחיאות כפיים מנומסות, ויאללה שרל'ה, הולכים.
הומור בהמי
משהו על ההצגה בכל זאת: תמהיל מביך של דיאלוגים מרושלים, אין-עלילה שבעקביות גם לא מתקדמת לשום מקום, והומור בהמי - אין מילה אחרת להגדיר גסות כל-כך חסרת טעם שלא משרתת שום דבר מלבד את בהמיותה: ראש השב"כ שהולך "לתת בשרת החוץ" וששר הביטחון יגיד תודה שהיא פה בבונקר אחרת "הוא היה מקבל"; שרת החוץ ש"תשתוק אלא אם היא רוצה להכניס משהו לפה שלה"; והתייחסות של שר הקליטה למאבטח האתיופי שלו כאל עבד כושי. וכן, הבנתי, קליטה, כושי - לא מצחיק.
אבל מעבר לאין קומדיה, משהו על האין-סאטירה. בשביל שסאטירה תעבוד היא צריכה לנוע על אחד משני קווי מתאר מרכזיים. או שתשתמש בדמויות אמיתיות, תקצין, תגחיך ותעוות, כמו בארץ נהדרת או בחרצופים. או לחלופין, שתייצר דמויות די עמוקות על מנת שיעמדו בפני עצמן מחד ויתכתבו עם המציאות מאידך. קחו, למשל, את "ילדי ראש הממשלה", אמנם לא קומדיה אבל חדה כתער, וכמובן את "פולישוק" המצוינת.
מה עשה גולדשטיין? לא את זה ולא את זה. הוא ייצר דמויות חלולות ורדודות שטמטום הוא תכונת האופי היחידה של כולן. דמויות שלא נהנות מטיפה של אמינות, שכל-כך נחוצה בסאטירה, ושלמען האמת, מעוררות געגועים עזים לנתניהו, ליברמן, ברק וכל החבר'ה. הנה עוד "הישג" ל"שרי המלחמה". היא כל-כך ירודה עד שאפילו הפוליטיקאים שלנו נראים טוב לידה. טוב, זה באמת מרשים.
"שרי המלחמה" מאת שי גולדשטיין, בימוי: מוטי קירשנבאום, הבימה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
