פיצוץ ביבי-פישר הוא אסון

אין ספק כי אחד הגורמים שתרמו ליציבות הכלכלה הישראלית לאורך תקופת המשבר הנוכחי היה הכימיה הנפלאה ששידרו נגיד בנק ישראל סטנלי פישר וראש הממשלה בנימין נתניהו.

נתניהו קיבל ברוב המקרים את עמדותיו של פישר, לעיתים בניגוד לדעתו של שר האוצר יובל שטייניץ. המשקיעים הזרים וחברות הדירוג בהחלט ראו בעין יפה את שיתוף הפעולה, והתוצאות בהתאם.

אולם, בתקופה האחרונה יש לא מעט חריקות בשיתוף הפעולה ונדמה כי האידיליה שהחזיקה מעמד שנים רבות הולכת ונסדקת. זה החל בחילוקי דעות בנושא הנדל"ן והגיע לשיא לקראת כנס קיסריה כשהנגיד תומך בהעלאת מסים ונתניהו בהפתעה גמורה לא רק שמבטיח לא להעלות מסים - הבטחה שאין לה כל כיסוי, אלא שהוא אף מעלה את יעד הגירעון.

פישר לא אוהב הפתעות ותגובתו הקיצונית לא מאחרת לבוא, והיא מפתיעה את כל מי שלא מכיר אותו. כולם מכירים את פישר הרגוע, המעונב והחייכן. מעט מאד מכירים את פישר הדעתן, הסמכותי, האיש שאוהב שפועלים על פי דרכו ופילוסופיית החיים שלו.

נתניהו שוגה קשות בכך שאינו משתף את פישר במהלכים כה דרמטיים. מאז המהלך להרחבת הממשלה על חשבון בחירות מוקדמות, מהלך שגוי אסטרטגית לטעמי, מתנהג נתניהו כאילו הבחירות בכיסו והוא מתעלם לחלוטין ממה שקורה סביבו. התוצאה - מצגת הזויה של נתונים הפוכים מהמציאות, תוצר של פילוסופיה בשירות הפוליטיקה - דלק, דיור, אבטלה ושכר.

קצת מזכיר פילוסוף אחר בממשלתו, שר האוצר, שאף יצואן לא ישכח לעולם את ניסיונו לשכנע אותם ששקל חזק הוא בעצם טוב ליצוא הישראלי.

פישר מצידו תוקף ללא רחם. למרות שהוא תוקף בעיקר את המהות, אני סבור שהוא נפגע בראש ובראשונה מחוסר התקשורת, מהחלטות שמתקבלות ללא שיתוף בנק ישראל - וזה עבורו מהווה שינוי בלתי רצוי, שלא לומר קו אדום.

בין 2.5% ל-3% יעד גירעון אין הרבה הבדל ואני בטוח שעם קצת יותר קומוניקציה היו שני המובילים יכולים להמשיך את ההרמוניה ביניהם.

פישר זוכר היטב את עסקת החבילה בין הממשלה, ההסתדרות ובנק ישראל בראשות קודמו בתפקיד דוד קליין. אי אפשר לנהל מדיניות מוניטרית שתהיה מנותקת מהמדיניות הפיסקלית.

הפחתת הריבית שהייתה מהלך מתבקש לנוכח ההאטה העולמית והחשש ממיתון מתמשך באירופה חייבת להיות מלווה באחריות ומשמעת תקציבית, ופישר ציפה מראש הממשלה ללכת עימו יד ביד בדרך החתחתים המאיימת על היציבות המופלאה ממנה נהנה המשק הישראלי עד כה.

כולנו זוכרים היטב את הנתק בין האוצר ובנק ישראל בתקופת החשב הכללי הקודם שוקי אורן. התנגדותו של האחרון לפעולותיו של פישר בשוק המט"ח, נגסה במשך תקופה ארוכה ביכולת עמידותו של המשק הישראלי למול המשבר הפיננסי. המשקיעים הזרים, או יותר נכון, חובבי השקל מקרב המשקיעים הזרים, אהבו מאוד את הקצר בתקשורת וניצלו עד תום את המצב, תוך שהם תורמים להתחזקות דרמטית וחסרת כל הגיון של השקל, עד כדי פגיעה קשה ביצוא ובתעשייה המקומית, פגיעה שמורגשת היטב ובאה לידי ביטוי בנתונים עד היום.

רק התעשתות מאוחרת של שר האוצר בשלהי 2010 סייעה להיפוך המגמה. תארו לעצמכם שברמות 3.4-3.5 שקלים לדולר היה האוצר מבצע עסקות החלף (שמשמעותן המרת החוב הדולרי של מדינת ישראל בחוב שקלי - פעולה היוצרת למעשה ביקוש למט"ח והיחלשות השקל) בהיקפים משמעותיים הרבה יותר מאלו שביצע בפועל - איך היה נראה היום, כשהדולר נושק ל-4 שקלים לדולר, החוב של מדינת ישראל.

בשורה התחתונה אין זה משנה כלל וכלל מי מהשניים צודק. אסור שייווצר נתק בין הממשלה ובנק ישראל. זה לא בריא למשק. זה לא בריא לשוק ההון הגווע וזה בוודאי לא יתרום למעמדה של ישראל בשווקים הבינלאומיים.