אולמרט זכאי, הפרשנים אשמים

סיקור הכרעת-הדין במשפט אולמרט, ערוצים, 1, 2 ו-10

דווקא בערוץ 1, האנדרדוג של מערכות החדשות, נשמע המשפט המרכזי שהיטיב "לסקר את הסיקור" של הכרעת הדין במשפטו של אהוד אולמרט. היה זה כאשר השופט בדימוס שלי טימן, הודה בחיוך: "המסקנה שלי היא שאני צריך להתפטר ולעזוב את האולפן...". חוש הומור עצמי, שלמרבה הצער הפרשנים באולפני החדשות האחרים לא התברכו בו.

מיד נגיע ל"פלופ" הגדול שלא פסח על אף ערוץ טלוויזיה שסיקר את הפרשה, אבל קודם כל קצת על אירועי הבוקר, כפי שהשתקפו על מסך הטלוויזיה.

ראשית, אחד הפרמטרים החשובים הוא שעבור חלק גדול מהצופים הפוטנציאליים, מה שנאמר בטלוויזיה אינו רלוונטי: בשעה 09:00 בבוקר, נמצאים לא מעט אנשים במקומות העבודה שלהם, מקומות שבהם אמצעי התקשורת הזמינים יותר הם הרדיו והאינטרנט. בהקשר הזה לרדיו יש יתרון: הכתבים יכולים לחזור מיד באוזני המאזינים על כל משפט שיוצא מפי נשיאת בית-המשפט המחוזי שקוראת את הכרעת-הדין. באינטרנט זה לוקח כמה שניות - ועד שמקלידים למען הגולשים משפט אחד, נאמר כבר משפט אחר שהופך את הקערה על פיה.

"פסטיבל אולמרט" נפתח רשמית בערוצים השונים בשעה 08:30 בערך. באולפן של ערוץ 1 מוביל את המשדר אורי לוי. באופן מפתיע, ערוץ 1 נראה בדקות הראשונות טוב מעמיתיו, אבל אז קורה מה שקורה שם תמיד: הפרש קטן בין התמונה לקול, גורם לכך שאין התאמה בין שפתי הדוברים ופס-הקול. מדובר בסוג התקלות שיכולות לחרפן את הצופה: הנה אני, במודע ואחרי שעברתי גם באולפן של ערוץ 2 וגם בזה של ערוץ 10, רציתי להישאר עם ערוץ 1, אבל תחושת אי-הנוחות שיצרה אצלי התקלה, הבריח אותי הלאה.

עד שיוכח אחרת

ערוץ 10 נראה מוכן בצורה הולמת יותר: תמר איש שלום באולפן, רביב דרוקר וברוך קרא בבית-המשפט, מעונבים וייצוגיים להפליא. האחרון הוא היתרון של ערוץ 10 על מתחריו. יש בקרא משהו שיגרום לכל צופה לתת בו אמון מוחלט. זה לא שיש לי בעיה חלילה עם גיא פלג ודנה וייס של ערוץ 2, אבל כשרינה מצליח באולפן ועמית סגל בבית-המשפט, מצטרפים לשידור, אני לא יכול שלא לחשוב על כך שחיקויים ב"ארץ נהדרת" גורמים נזק בלתי הפיך למי שמתיימר להיות איש חדשות רציני.

באולפנים השונים יושבים שופטים בדימוס ואנשי פרקליטות לשעבר. אני לא יכול שלא לשים לב שבעוד שהסנגורים הבכירים (אלי זהר, נבות תל-צור וחבריהם) הם גברים, הרי שאנשי הפרקליטות-לשעבר, כולם נשים. תחשבו לבד מה זה אומר, לא רק על מערכת הצדק, אלא גם על היחסים בין המינים.

המצלמה קולטת גם עיתונאים רבים באולם: הנה נחום ברנע, הנה בן כספית, הנה שלום ירושלמי, ואז נכנס אולמרט. כמו כוכב רוק. נשיקה לרייצ'ל סוכנת הנסיעות, חיבוק לחבר אברום בורג, לחיצת יד חמה לבנה של שולה זקן. רק מהאמא הוא מתעלם: היא אמנם הייתה אחת המקורבות לו, אבל בתנאי השחרור שלה ממעצר בפרשת "הולילנד", כפי שמסבירים הפרשנים, נקבע שאסור להם לדבר ביניהם. מוזר.

ואז מוצאות המצלמות מהאולם, למה בעצם? אני יכול להבין את ההגיון שבניהול הליך משפטי ללא נוכחות מצלמות, מה שמקל על כולם להתרכז בעיקר ומאפשר, מתברר, גם שיפוץ של פרוטוקולים, אבל למה בהכרעת-הדין אנחנו צריכים לשמוע את קול נשיאת בית-המשפט מפי הכתבים, בעיכוב של שנייה, שתיים? הלו, כבוד בית-המשפט, אפילו פיפ"א כבר קיבלה החלטה להשתמש במצלמות במקרים של ספק-שער!

כוכבי הרגע הם השופטים-בדימוס באולפנים. כאשר מתחילה ההקראה, הם חורצים פה אחד (אם כי בטרמינולוגיה שונה), שאולמרט הולך לחטוף חזק, שכן אחרת לא הייתה השופטת מפרטת...בלה... בלה... אלא שאז, מזכה השופטת את אולמרט בשתי ההאשמות המרכזיות, גורמת לפרשת מרכז ההשקעות להיראות כזוטא, והפרשנים אוכלים את הכובע, או כמו שסיכם זאת שלי טימן בפתיח של הרשימה הזאת.