תקרת שכר? תקרת פל קל

המונח "תקרת שכר" נשמע כמו איזה פיתרון אמריקני מופלא שהיה יכול לשים קץ לבעיות של עולם הספורט בעידן האולגרכיה ואבירי הנפט. בכל ליגה שבה יש בעלים רוסי/קטארי/סעודי שמתפרע ושואב כל שחקן בשוק, מיד עולה רעיון תקרת השכר של ה-NBA. אם מישהו רק היה יודע עד כמה האמריקנים בעצמם צוחקים על ה"מודל השוויוני" שלהם ב-NBA, מודל שהחל כרעיון אמריקני מוצלח, אבל פשט את הרגל מזמן.

התהיות שעולות לגבי המהות של תקרת השכר מקבלות חיזוק בימים האחרונים. שוק הפרי-אייג'נטס (שחקנים חופשיים) שיאפשר החל מהיום החתמת שחקנים חופשיים, מראה שגם השביתה בת 149 הימים לא פתרה דבר. תקרת השכר נותרה בגדר המלצה בלבד. מי שיש לו כסף גדול, בונה קבוצה יקרה, הרבה מעבר לתקרה. מה שהשתכלל בשנים האחרונות אלו רק הדרכים של קבוצות לעקוף את התקרה.

מי שעוקב אחרי החוזים החדשים שנסגרים בשבוע האחרון ב-NBA לא יכול שלא לחשוב על אותם 149 ימים שבהם הליגה הושבתה. בשביל מה ריתקו בעלי הקבוצות את כולם לבתים, אם פחות משנה אח"כ אותם בעלים שוב לא מסוגלים להתאפק ומוכנים לשלם סכומים מופרכים לשחקנים שיגרמו להם לשלם קנסות של עשרות מיליוני דולרים. חלק גדול מהחוזים הללו הם לשחקני דרג שני-שלישי. אומר אוסיק הטורקי, שחקן של 2.2 נקודות ו-4.4 ריב' במשחק, יקבל 25 מיליון דולר ביוסטון; ניקולה באטום הצרפתי - 50 מיליון דולר במינסוטה; רוי היברט (מכירים אותו?) סגר על 58 מיליון דולר בפורטלנד; ארסן אילייסובה תפר לעצמו 45 מיליון דולר במילווקי.

"רוברט סרבר הבעלים של פיניקס סאנס, ופול אלן הבעלים של פורטלנד טריילבלייזרס", כותב ג'ייסון ריד מהוושינגטון פוסט, "היו בקבוצה של בעלים שהיו מוכנים להקריב את כל עונת 2011/12 במהלך הסכסוך בשנה שעברה כדי להכניע את השחקנים. אבל עכשיו הם באים ונותנים הצעות מסמרות שיער בשוק הפרי-אייג'נטס. סרבר מציע לאריק גורדון מניו אורלינס חוזה מקסימום של 58 מיליון דולר ל-4 שנים. אלן הציע לרוי היברט מאינדיאנה חוזה דומה".

***

החוק הבסיסי אומר שקבוצות שנמצאות מעל תקרת השכר (שעמדה בעונה האחרונה על 58 מיליון דולר, ותישאר על אותו סכום גם בעונה הקרובה) לא יכולות להחתים פרי-אייג'נטס והדרך היחידה שלהם היא לעשות זאת באמצעות טרייד. למשל, אם הלייקרס שנמצאים מעל התקרה החליטו לתת לסטיב נאש מפיניקס חוזה של 27 מיליון דולר ל-3 שנים, הם צריכים להעביר לפיניקס בתמורה שלושה שחקנים שהחוזה שלהם יחד שווה 27 מיליון דולר. אבל יש המון פרצות והקלות בחוק, שמאפשרות גם לקבוצות שנמצאות מעל התקרה לסדר את העניין הזה מבלי להעביר חצי קבוצה.

ההקלות הללו מאפשרות ללייקרס להיות במצב שבו אחרי ההחתמה של נאש הם יעמדו על 20 מיליון דולר מעל התקרה, כשרק 8 שחקנים חתומים בסגל. כלומר, אחרי שישלימו את הסגל ויביאו עוד 6 שחקנים, הם כבר יהיו הרבה הרבה מעבר לתקרה. בעונה האחרונה היו יותר ממחצית הקבוצות בליגה מעל תקרת השכר, והשנה המספר הזה לא צפוי לרדת.

כדי לגרום לקבוצות עשירות ב-NBA להימנע ממעבר של התקרה ולנסות בכל זאת לייצר שוויוניות, הצליחו הבעלים של הקבוצות הקטנות להוביל מהלך משמעותי בהסכם הקיבוצי החדש. הם הצליחו להכניס סעיף שיגדיל את הקנסות שקבוצות ישלמו בגין מעבר של תקרת השכר (Luxury Tax), אחרי שהבינו שדולר קנס על כל דולר חריגה כבר לא מספיק מרתיע. והחל מעונת 2013/14 הקנסות על חריגה יהפכו להיות פרוגרסיביים - ככל שאתה חוצה את התקרה יותר ויותר ככה תשלם יותר: ב-5 מיליון דולר ראשונים של החריגה הקנס יעמוד על 1.5 דולר על כל דולר חריגה; בין 5 מיליון ל-10 מיליון דולר חריגה הקנס כבר יעמוד על 1.75 דולר לכל דולר חריגה; וכך הלאה והלאה עד מצב שבו קבוצה שתחרוג מעל 20 מיליון דולר תשלם 3.75 דולר קנס על כל דולר חריגה.

 חריגות מתקרת השכר ב-NBA

***

נפתרה הבעיה? לא. המצב הזה לא מטריד את הקבוצות העשירות, אלו שבאות מהשווקים הגדולים. הלייקרס, שחתמו לא מכבר על הסכם טלוויזיה לשידור המשחקים שלהם ברשת המקומית בסך 150 מיליון דולר לעונה, הם קבוצה שמסיימת בעשור האחרון ברווח תפעולי ממוצע של 35 מיליון דולר בעונה. בשביל הלייקרס אין בעיה לשלם את הקנסות מעל התקרה. גם הניקס והבולס הן קבוצות שיכולות להמשיך ולהעמיס משכורות מטורפות ועדיין יסיימו ברווח.

תופעה חדשה של קבוצות שרואות בתקרה המלצה בלבד, מגיעה בעקבות כניסת האוליגרכיה לליגה. מיכאיל פרוחורוב הרוסי שרכש את ניו ג'רזי נטס (שהפכה בינתיים לברוקלין נטס) מתנהג על-פי התרבות האוליגרכית בספורט, לפיה ספרי החשבונות הם רק כלי שנועד להפריע לקחת אליפות: ב"ביזנס אינסיידר" חישבו שבמידה ופרוחורוב יצליח במשימתו להביא לברוקלין את דווייט הווארד מאורלנדו, חוזה המקסימום שהווארד יקבל ביחד עם חוזים נוספים, יגרמו לרוסי לשלם בין השנים 2012 ל-2016 קנסות בשווי של 143 מיליון דולר בגין חריגה מהתקרה.