אפילו אולמרט לא חלם על זה

כשאהוד אולמרט נכנס לאולמה של נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, מוסיה ארד, הוא נראה עייף וחיוור. המתח שבו היה שרוי ניכר בכל צעד, בכל מבט. הוא עמד שניות ארוכות ואיפשר לצלמים לצלמו מתחבק עם יועציו ומקורביו. לאחר שאלה יצאו מהאולם, התיישב על ספסל הנאשמים, גלמוד, לידו שולה זקן, שעמה לא החליף מילה.

כעבור כמה דקות, כשהשופטים הואילו בטובם לחלוף על פני ההקדמה של תקציר הכרעת הדין, ולהודיע על זיכויו מרוב הפרשות שבהן הועמד לדין, אי אפשר היה לפספס את אנחת הרווחה שלו. בקרב סנגוריו נשמעו השתנקויות של התרגשות, חלק גם הזילו דמעות של שמחה, של השתחרות מלחץ. יאמרו הסנגורים מה שיאמרו, תקווה לחוד וציפיות לחוד.

לתסריט הזה אפילו הם לא התכוננו. בתום השעה הארוכה של טקס ההקראה באולם, יצאו כולם אל המיקרופונים והמצלמות וחגגו את ניצחונם. אולמרט עטה על עצמו, לראשונה זה כמה שנים, חזות ממלכתית, בוטחת, מנצחת. כאילו הדילוג המתבקש בחזרה לפוליטיקה כבר התרחש מאליו.

אם יבקש אולמרט לבחון ברצינות חזרה לזירה הפוליטית, הוא יגלה ששתי משוכות עומדות עדיין בפניו. האחת היא שאלת הקלון בעבירת הפרת האמונים, שבה הורשע במסגרת פרשת מרכז ההשקעות. במסגרת גזר הדין יצטרכו שופטי המחוזי להכריע אם בעבירה זו יש משום קלון, ובנושא זה צפוי מאבק עיקש בין התביעה לסנגוריה.

אלא שגם אם יוחלט שדבק בעבירה זו קלון - והדבר רחוק מלהיות ודאי - חומרת הענישה תקבע את טווח ההשפעה של הקלון. בעניינו של צחי הנגבי והרשעתו החלקית בפרשת המינויים הפוליטיים התברר שענישה מקלה, שאינה כוללת מאסר בפועל - משמעותה שהקלון תקף לקדנציה הנוכחית בכנסת בלבד, והמורשע רשאי להתמודד על מקום בכנסת הבאה.

זה באשר לכהונה פרלמנטרית. באשר למינוי מיניסטריאלי, המצב סבוך יותר. אולמרט נאשם כעת בפרשת הולילנד, והתקדים הרשום על שמו של אריה דרעי קובע שמי שמתנהל נגדו משפט פלילי אינו רשאי להתמנות לשר בממשלה. ואולם לבד מהמחלוקת שעשויה להתפתח בשאלה האם הלכת דרעי-פנחסי תקפה במקרה זה, תתעורר שאלה נוספת, והיא - האם דינו של ראש ממשלה כדין שר בממשלה מבחינה זו.

מאחר ששר הוא תפקיד ממונה, בעוד שראש ממשלה הוא תפקיד נבחר, הגם שבעקיפין, אפשר שמשמעות עמידתו של אולמרט למשפט הולילנד תהיה שהוא יהיה מנוע מלשמש שותף קואליציוני, אך יוכל להתמודד בראש מפלגה כמועמדה לראשות הממשלה.

יומני שולה

פרקליטות המדינה ספגה מפלה הבוקר בבית המשפט. דקדוקי העניות של פרקליט מחוז ירושלים לשעבר, עו"ד אלי אברבנאל, שביקש להדגיש את ממדי החומרה בעבירה שבה אולמרט הורשע, אינם משכנעים.

התזה שבה ביקשה התביעה לשכנע את השופטים, התמוטטה כמעט לכל אורך החזית. חומר הראיות, שבתביעה היו בטוחים שהוא מספק הרשעה, מעבר לספק סביר, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט של כוונתו הפלילית של אולמרט, ולכל הפחות מודעותו להיבטים הפליליים בהתנהלות, היה מחורר ובלתי מספק.

אולמרט ומקורביו מיהרו להפנות את האצבע המאשימה כלפי פרקליט המדינה, משה לדור. אלא שהאחראי האמיתי אינו לדור, אלא היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, שכל ההחלטות הנוגעות לאולמרט בפרשות אלה רשומות על שמו. אלא שאת מזוז לא ניתן לדרוש לפטר כעת.

כך זה נראה כשהתזה קורסת: בפרשת ראשונטורס השופטים לא השתכנעו שהיתה שיטה מכוונת שהופעלה במטרה לרמות את הארגונים ששילמו ביתר עבור הנסיעות. ההישג המשפטי רשום בעיקר על שמה של הסנגורית המובילה בפרשה זו, עו"ד נוית נגב, שהפכה באופן שיטתי את ההאשמות הכבדות לפרטי טריוויה, שאינים מצטרפים לתמונה מפלילה אחת.

בפרשת טלנסקי קבעו השופטים כי "יומני שולה" יהיו קבילים כראיה רק נגד זקן, לא נגד אולמרט. מנגד, עדותו של טלנסקי לא קרסה, והשופטים מבססים לא מעט ממצאים עובדתיים בהתבסס גם על עדות זו. כך למשל, בדברי אולמרט לאחר הכרעת הדין, הוא הדגיש כי "הוכח היום שלא היו מעטפות מזומנים". זה לא לגמרי מדויק. בהכרעת הדין נקבע שבתקופה שאולמרט שימש כשר התמ"ת, טלנסקי העביר לו מזומנים הן כ"דמי כיס" בנסיעותיו לארה"ב, והן תרומות שהועברו באמצעות זקן לכספת של עו"ד אורי מסר.

בדק בית

באיגרת ששלח לדור לכלל אנשי הפרקליטות באוגוסט 2008, חודשים אחדים לאחר תחילת החקירות בפרשות ראשונטורס וטלנסקי, הוא קיבל על עצמו הלכה למעשה אחריות אישית לקבלת ההחלטות. בקרב סנגוריו של אולמרט תובעים כעת שאותה אחריות אישית תקבל ביטוי ממשי.

אלא שהדרישה להתפטרות - אמנון דנקנר, חברו של אולמרט הגדיל לעשות והציע ללדור להתאבד - מוגזמת. ההחלטה על הגשת כתב האישום נבחנה על בסיס הפרשנות שהפרקליטות נתנה לראיות שבידיה. אפילו בית המשפט, שהסיק כאמור מסקנות משפטיות שונות מאלה של הפרקליטות על בסיס אותן ראיות, לא טען שכתב האישום לא היה צריך לבוא לעולם. הפרקליטות ספגה אמנם הפסד, אך לא דבק בה אשם.

ועם כל זאת, במשרד המשפטים צריכים לעשות בדק בית. זיכויו של אולמרט מרוב האישומים נגדו אולי איננו "יום הכיפורים" של הפרקליטות, ובעניין זה קיים פער מובנה בין העובדות לאשורן לבין השיח הציבורי עליהן. אך צוות התביעה יצטרך לחזור על עקבותיו, ולבדוק האם חומר הראיות אכן נבחן בקפדנות הנדרשת, האם הוא נבחן גם בעיניים תביעתיות וגם בעיניים סנגוריאליות, בטרם הוגש כתב האישום.

לשופטים מותר לחשוב אחרת מאשר התובעים. ואולם בית המשפט משגר היום מסר חד-משמעי למוסדות התביעה: גם בהליכים משפטיים נגד נבחרי ציבור, למרות הפרופיל התקשורתי הגבוה והאינרציה הטבעית שהתיקים מקבלים, זיכוי אינו עניין תיאורטי. השופטים אינם חותמת גומי של התביעה, אפילו אם כתב האישום הוגש על דעתו ובאישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

המאבק לא תם

ממד ההפתעה שהתלווה לפרסום הכרעתם של השופטים, העצים את תחושת הניצחון של אולמרט וכישלונה של הפרקליטות. ואולם, במבחן העובדות היבשות, לא מדובר בנוק-אאוט. הפער בין הצדדים קטן יותר משנדמה.

זיכויו של אולמרט מפרשות ראשונטורס וטלנסקי איננו זיכוי מלא, איננו תעודת יושר, איננו גושפנקא מצד בית המשפט לטוהר המידות שלו. במקרים מסוימים אפילו להיפך. הממצאים העובדתיים שנקבעו מטילים צל כבד על התנהלותו, אלא שפליליותו של אותו צל לא הוכחה ברמת הוודאות הנדרשת.

במאבק בין מוסדות התביעה לבין אולמרט, זכה היום אולמרט לניצחון יקר. ואולם המאבק לא תם. הוא יימשך בדיון שיתקיים בעוד חודשיים, בשלב הטיעונים לעונש על ההרשעה בהפרת אמונים, ולאחר גזר הדין, שספק אם יגיע אפילו למאסר על תנאי, יתחדש בזירות הבאות: במשפט הולילנד שבמחוזי בתל אביב, ואולי גם בערעור בבית המשפט העליון. אולמרט בוודאי יערער על הרשעתו.

השאלה אם הפרקליטות תערער על הזיכוי מורכבת יותר, ותכלול מן הסתם גם שיקולים מוסדיים ושיקולי יוקרה. אחרי ההפסד היום, ספק אם האיש היושב בראשות התביעה הכללית יסכים להמשיך את אותה דינמיקה, שבעטיה נראית הפרקליטות היום כמי שרודפת את אולמרט בכל האמצעים שלרשותה.