זה הזמן של ישראל להתערב

בבית הקזינו של הפוליטיקה נחוצה עוד שחקנית אחת בשולחן של אדלסון ושל רומני

צירוף המלים הזה, "עניינים פנימיים", הוא מן הדוחים ביותר בעגה הדיפלומטית. "עניינים פנימיים" הקלו על עריצים להתעלל בנתיניהם, "עניינים פנימיים" היו התירוץ לאדישות כלפי מעשי זוועה. הם מוסיפים לשמש את הדיפלומטיה של סין, של רוסיה, של שושלת אסד, של עריצי מרכז אסיה.

אבל הם יוצאים מן האופנה. אפילו באפריקה, שהרשתה פעם לאידי-אמינים לשגשג בשם "אי-התערבות בעניינים פנימיים". אפריקאים מתערבים בשנים האחרונות בארצות, שממשלותיהן או שצבאותיהן מנסים לגנוב בחירות או לתפוס את השלטון בכוח. ארצות אמריקה הלטינית אינן מכירות עוד בזכותם של רודנים להסתתר מאחורי "עניינים פנימיים", והן חתמו על אמנה להגנת הדמוקרטיה.

ההסתלקות מן ההקפדה על "עניינים פנימיים" הרחיקה לכת במידה כזאת, שפה ושם יש אפילו התערבויות בתהליכים דמוקרטיים. הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, התערבה בגלוי בבחירות לנשיאות בצרפת בתחילת השנה, והציעה לעזור למסע הבחירות של ניקולא סרקוזי. לא תודה, אמר סרקוזי, והובס. סרקוזי עצמו הביע ב-2008 תקווה גלויה, שברק אובמה ינצח בבחירות לנשיאות בארצות הברית.

ההתערבות בתהליכים דמוקרטיים התחילה עוד קודם. ביל קלינטון תמך בגלוי בשמעון פרס, בבחירות של 1996. עזר וייצמן, בהיותו שר הביטחון, תמך בבחירתו החוזרת של ג'ימי קרטר, ב-1980. פרס הפסיד, קרטר הפסיד, אם כי כנראה לא בגלל ההתערבויות.

כללית, התערבות זרה בבחירות דמוקרטיות ראויה למידה של תרעומת. אבל אין מנוס מפניה. הכרעות של מצביעים ביוון, בחודש שעבר, היו עלולות לחרוץ את גורל האירו. ממשלות אירופיות הביעו את העדפתן הגלויה לטובת המפלגה ה"פרו-אירופית", שניצחה בהפרש זעיר. ההתערבות הכעיסה את השמאל הרדיקלי, אבל באירופה חסרת הגבולות, שבה אפשר לנסוע מבלי לעצור מאתונה עד ליסבון, קצת קשה להתלונן על התערבויות "בענייני פנים".

לאפות בתנורי אדלסון

לאיזו קטגוריה בדיוק צריך לשייך את ההתערבויות ההדדיות בין ישראל לארצות הברית בחודשים האלה? האם היחסים האסטרטגיים הגיעו אל רמות סטרטוספריות כאלה, עד שאין עוד צורך בטאקט או בדרך ארץ? תהיה הדעה אשר תהיה על עצם ההתערבות, אין עוד מקום להעמיד פנים. מסעו המתוכנן של מיט רומני לישראל, בקרבה כזאת למערכת הבחירות, הוא רק קצה הקרחון.

ד"ר מרים ושלדון אדלסון מרעיפים עכשיו את רווחי ההימורים שלהם על הימין הישראלי ועל הימין האמריקאי לאותה תכלית עצמה: לברוא את העולם בצלמם האידיאולוגי. בישראל קצת יותר קל לאפות את דעת הקהל בתנורי אדלסון, מפני שהיא הרבה יותר קטנה. אבל ד"ר מרים ושלדון כבר הודיעו כי יוציאו כל סכום הכרחי לצורכי אפייתה של דעת הקהל האמריקאית. הם בזבזו 20 מיליון דולרים ויותר על מסע הבחירות הכושל של ניוט גינגריץ'. מיד לאחר שהתחוור כישלונם, הם הבטיחו לסובב את הרולטה בשביל רומני. דיווחים עיתונאיים ייחסו למר אדלסון את הכוונה (שהובעה בשיחות פרטיות) להשקיע 100 מיליון דולרים במסע הבחירות של הימין האמריקאי. גם בארצות הברית זה הרבה מאוד כסף.

אגב, סנטור ימני, ג'ון מקיין, שהיה מועמד הרפובליקאים לפני ארבע שנים, ותומך עכשיו ברומני, הזהיר שתרומות אדלסון "מכניסות כסף זר לפוליטיקה האמריקאית". הוא התכוון לחלק ממקורות עושרו של אדלסון: בתי הקזינו של מקאו ושל סינגפור. אני מניח שהוא לא התכוון ל"ישראל היום".

"עשירה באינטריגות"

פרשת האהבים הפוליטית בין ד"ר מרים ושלדון אדלסון ובין גברת ומר נתניהו אינה צריכה תיעוד. בזמן האחרון למדנו גם על פרשת אהבים כלשהי בין מיט רומני ובין בנימין נתניהו. לפי ה"ניו יורק טיימס" (8 באפריל 2012), היא התחילה עוד ב-1976, התפתחה ל"ידידות חמה" וכיום היא "עשירה באינטריגות".

רומני הרחיק מאוד לכת בתיאורה. בסוף השנה שעברה הוא ניסה לשכנע קהל יהודי ימני בוושינגטון, שידידותו לישראל עולה בהרבה על ידידותו של ניוט גינגריץ', אשר נהנה אז מנסיקה חטופה בסקרי דעת הקהל. כאשר גינגריץ' הכריז שהפלסטינים הם "עם מומצא", רומני מיהר להתנער. הוא, רומני, לא היה מעז להגיד דבר כזה מבלי להתקשר תחילה עם "ידידי בנג'מין נתניהו", כדי לבקש ממנו הנחיות.

אכן, קצת קשה להאמין שטוען לנשיאות בארצות הברית יודיע ברבים את להיטותו לקבל הנחיות ממנהיג זר. למרבה חוסר הפלא, היריבים הדמוקרטיים נמנעו מלנגח אותו. ביקורת על ישראל, אפילו במשתמע, אינה מטבע עובר לבוחר. מי רוצה לאבד קולות קריטיים בבתי-הורים בפלורידה, או תרומות של קצבאים באריזונה.

התערבות נגד התערבות

הואיל ורומני החליט להרחיק את מסע הבחירות שלו עד חומות ירושלים, והואיל והזוג אדלסון פועל בו-זמנית כדי להשפיע על תוצאות הבחירות הבאות בישראל ובארצות הברית, משהו צריך להשתנות בגישתה של האופוזיציה בישראל. היא צריכה לשקול אם אין זה הזמן לגמול על התערבות בהתערבות.

היא יכולה לפנות אל דעת הקהל בארצות הברית בזמן ביקור רומני בישראל. היא יכולה להסביר למצביעים הלא-תלויים בארצות הברית באילו שדות פוליטיים החליט רומני לרעות. היא יכולה להפגין נגד ביקור רומני; או לגנות את עמדותיו הפוליטיות בשאלת איראן, למשל. היא יכולה לשגר משלחת אל ועידת המפלגה הדמוקרטית בשרלוט, צפון קרוליינה, בסוף אוגוסט. זה סביר.

יש קרבה רעיונית בין מפלגת העבודה ובין המפלגה הדמוקרטית לא רק בשאלות שלום ומלחמה. על הפרק בארצות הברית עומדת השנה השאלה של היקף ההתערבות הממשלתית בכלכלה לשם הגנה על מובטלים ועל חלשים. היא יכולה לקרוא ליהודי ארצות הברית להצביע בעד מועמדים דמוקרטיים בכל הדרגים.

היא יכולה לנהל ויכוח גלוי עם ד"ר מרים ומר שלדון בעיתונות האמריקאית. הואיל והם ומועמדיהם לנשיאות משחקים בקלף הישראלי באמריקה ובקלף האמריקאי בישראל, אין כל סיבה להניח להם להיות השחקנים היחידים. אפילו לא בבית הקזינו הפרטי שלהם.