קישים ושעשועים

כשהודעתי ליעלי שהוזמנו לערב זוגות, של קבוצה חברתית מגובשת, המתכנסת לשמוע הרצאה אחת לחודש, בכל פעם בבית של זוג אחר, היא שאלה מתי אני צפוי לשוב. נאלצתי להסביר לה שאנחנו הולכים להילחם יחד, שיש סיכוי שנתקבל לקבוצה אם נעמוד בתנאים, ואם לא - לפחות נשמע הרצאה של ננסי ברנדס. יעלי הבהירה לי שלראשונה עלה בידי להציג בפניה שורה של נימוקים שאין באף אחד מהם כדי לשכנע אותה להצטרף, ויצאנו לאירוע.

מעת לעת אני מוזמן לאירועים כאלה, דווקא בתור המרצה. אני מגיע, מדבר על עצמי, על החיים ועל הקשר בין שני אלה במשך כשעה, והולך. אני מתייצב תמיד אחרי שמסתיים טקס ההתפעלות מהקישים של בעלת הבית ומסיים רגע לפני מופע המתוקים, כך שלא חוויתי אירוע שלם כזה מעולם בעבר. מעבר לכך, כשאתה מגיע להופיע ולדבר בפני קהל, תמיד יש בך מתח כזה, שמצמצם את זווית הראייה ואת היכולת להתרשם מהאירוע.

סקרים הראו שהפחד לשאת דברים מול קהל דורג על-ידי אנשים כחרדתם הגדולה ביותר. הפחד למות דורג בסקר זה רק שני אחריו. מתברר שמרבית האנשים, לו נקלעו ללוויה, היו מעדיפים לקחת חלק באירוע בתור המנוח, אם האלטרנטיבה האחרת הייתה לשאת דברי הספד בטקס.

פעם התרחשה בערבי שבת תופעה מוזרה של אנשים שנפגשו בסלון אצל חברים ושוחחו. דיברנו על העתיד, התווכחנו על פוליטיקה, וכנראה מילאנו את השעות בהבעת דעות בנושאים חשובים שכבר איני מצליח להיזכר בהם. היום על פוליטיקה כבר לא מדברים, אפילו לא כדי להעביר את הזמן, כל הדעות נצבעו באותו גוון אפרפר, ובכלל קיימת תחושה שכבר דיברנו מספיק. רוב האנשים מנהלים אורח חיים של ייאוש שקט וזקוקים לקצת אביזרים חיצוניים להגברת הסיפוק כדי לעורר מעט את חייהם החברתיים. העם רוצה קישים ושעשועים.

הגענו בזמן אל דירת המארחים, לחצנו ידיים למי שסברנו שהם בעלי הבית ועלינו לקומת הגג, לשם התקבצו זוגות-זוגות, לאכילת קישים ולשיחות מקדימות לפני ההרצאה. נעמדתי עם עוד מספר אוחזי צלחות, ששוחחו ביניהם על בעיות רפואיות. מתברר שאחרי גיל 40 הדברים בראש סוף-סוף מסתדרים, ואז הגוף מתחיל להתפרק.

רגע אחרי שכולם הבינו שאין להם על מה לדבר, הוזמנו להתיישב בשורות לרגל ההרצאה של ננסי. ננסי הופיע בעבר עם שימי תבורי, במופע שבו הוא נהנה לרדת על חברו. בתחום הסטנד-אפ, אמנים מרגלים אחרי מתחריהם. ננסי הגיע כנראה למופעים של אמנים אחרים וגילה ששלום אסייג ויעקב כהן לא מביאים איתם להופעות גרוזינים, אתיופים, מרוקאים או תושבי מגדל העמק כדי לרדת עליהם, ואז חדרה למוחו ההכרה שלא צריך להשקיע ולהביא איתו שימי תבורי למופע רק כדי לספר בדיחות שימי תבורי.

וכך, במשך שעה ארוכה, שמענו סיפורים על שימי תבורי שזורים באנקדוטות על מוצאו הרומני של המרצה. נכון, שמענו את הבדיחות האלה פעם, אבל הקהל שנכסף לקצת שמחה, צחק במלוא גרון. אמנם דומה כי גם הנערה המכוערת ביותר תחוש מחוזרת אם תעבור ליד אתר בנייה בשעת הפסקת הצהריים של הפועלים, אך מנגד, החיים זה לא מה שקורה באמת, אלא איך שאתה מספר אותם, וננסי התברך ביכולת לספר אותם מצחיק.

בתום המופע הערתי את יעלי בשקט וסיפרתי לה שנשארו רק החלק של המתוקים והחלק של הפרידה. יעלי מתורגלת יחסית לאירועים שבהם אני מבקש שתצטרף אליי, למרות עמדותיה האנטי חברתיות המולדות. לפני 17 שנים היא עברה התמחות בנושא. במסגרת טיול תרמילים בן שנה שאליו יצאנו, העברנו במצטבר למעלה מחודש בפגישות ובלינה בבתי אנשים שלא הכרנו עד אותו מפגש, זאת דרך ארגון "סרווס", המורכב מאנשים בכל מדינות העולם שמבקשים לארח בביתם מטיילים.

לפי כללי הארגון, האורח מתחייב לישון לפחות שני לילות בבית המארח, כך שלא ניתן לברוח בהזדמנות הראשונה שבה הבנת שנקלעת למקום הלא נכון. במסגרת הזו גרנו עם כומר, לנו אצל מאורים בניו זילנד, העברנו יומיים עם משפחה שכולה שלא התאוששה מהאובדן, סייענו בהזרעת פרות בחווה אורגנית ואכלנו במטבחה של גברת שמטעמי בריאות שותה מדי בוקר את נוזלי גופה. חוויה מלמדת ומדהימה ודרך נהדרת להכיר עולם ובעיקר את עצמך. מאז יעלי מתורגלת. היא מגיעה לאירועים כאלה עם מיגרנה מהבית, ובמרבית זמן האירוע היא עסוקה בשאלה אם יש סיכוי שתגלה פעם גם יתרונות בלהיות בת זוג שלי.

יעלי סימנה לי שהספיק לה. ניסיתי להציל את הרגעים האחרונים במסגרת הקבוצה, וכמנהג בני המקום פניתי אל המארחת על מנת להחמיא לה על הקישים. אמרתי לה שהקיש שלה משהו, ואי-אפשר להשוות אותו לקיש של אימא שלי ובטח לא לקיש של אחותי. בשלב הזה היא פנתה לבעלה בחופזה ואמרה לו שהולכים, והשניים עזבו את המקום. יעלי הסבירה לי שהחמאתי אמנם למישהי שנראתה טוב, אבל זו לא הייתה בעלת הבית. בדרך לרכב יעלי אמרה לי בפעם האלף: "עדיף שתשתוק ויחשבו שאתה טיפש, מאשר שתדבר ושיגלו שזה נכון".

חזרנו הביתה בשתיקה, ומאז אני מחכה עדיין לטלפון מרענן, נשיא הקבוצה - לדעת אם יש סיכוי שהתקבלנו.