חדה וזוהרת: מסעדת "שיין אנד שארפ" יודעת משהו על בשר

את מי אתה מחפש?"

"אף אחד, אני רוצה לאכול".

"כן, אדוני, מיד".

עד לאותו רגע, לא ידעתי שאני אדוני. מעולם לא הייתי וכנראה שגם לעולם לא אהיה. גם היום, 25 שנה אחר כך, אני עדיין נראה, ובעיקר מתלבש, הרבה יותר כמו "אתה" מאשר כמו "אדוני".

ללבוש השלוכי, שהיה ונשאר, צריך כמובן להוסיף את הבייבי פייס שלי, שאז נראו כמו של ילד בן 12 ולא כמי שסיים לא מכבר את שירותו בצבא הוד מלכותו. גם שקית הנייר החומה שהחזקתי בידי לא הועילה מן הסתם. האיש פשוט היה בטוח שאני נער שליח. לו היה יודע מה יש בשקית, לא היה מסכים שאתיישב גם אחרי שהעמדתי אותו על טעותו. חוברת קומיקס של Mad. לך תסביר לו שזה בשביל אחיך הקטן. אני הייתי האח הקטן בעיני התפוח הגדול וגדודי מלצריו המעונבים.

אבל נכנסתי. ואכלתי. ואת הארוחה ההיא שאכלתי בגפי אני זוכר עד היום. אחת מאותן ארוחות שזוכרים. נראה אתכם שוכחים כניסה כזו. וסטייק כזה.

"סמית' אנד וולנסקי" - שהפכה מאז כבר לרשת, הייתה, ומן הסתם נשארה, אחד מהיכלי הסטייקים הכי נערצים בניו-יורק, ומשום כך גם בעצם גם בעולם כולו. עם כל הכבוד לארגנטינה ולטקסס, ניו-יורק היא מכה של חובבי האומצה. רוב הישראלים העולים לרגל למקום שאם עושים את זה בו, אפשר לעשות זאת בכל מקום, נשבעים כידוע ב"פיטר לוגר" הברוקלינאית, אבל "סמית' אנד וולנסקי" היא לא פראריית. את מה שהיא מחסירה, אם בכלל, בקרב על תואר הסטייק הטוב מכולם, היא מרוויחה בחזרה בסטייל האלגנטי המופלא שלה. גם אותו אני זוכר עד היום.

פרטנר כן בוחרים

אם אחפש טוב בבית הוריי, עוד אמצא מן הסתם את מגבת הבד הממותגת שסחבתי להם מהשירותים. בזמנו זה הדהים אותי. מגבת בד אישית ולא סתם גליל נייר. מי היה מאמין שבחלוף רבע מאה תמצא מגבות כאלה בכל סטייקייה מקומית. כמעט.

"שיין אנד שארפ", מסעדת הבשר החדשה, ממוקמת בבית טויטה ברחוב יגאל אלון, במקום שבו שכן עד לא מזמן הסניף התל-אביבי של "דוריס קצבים" - "הסמית' אנד וולנסקי" של הגליל - נגיד - שהתרשת אף הוא אך לא שרד את חיכו המפונק של הסועד התל-אביבי האכזר. אם שמו של המקום מתכתב עם היכל התהילה הניו-יורקי ההוא, הרי שהסטייקים שלו מנסים, כך אני חושד, להתכתב דווקא עם אלו החביבים כל-כך על הנוסע הישראלי המתמיד - אלו של "פיטר לוגר". לפחות בצורת ההגשה והחיתוך כמו גם בתוספות הנלוות אליהם.

אלו הם כמובן הבלים מוחלטים, אין ולא יהיה לנו בשר כזה בארץ לעולם. אבל מי שמתעקש שאין לנו בשר טוב בארץ וזהו, עם או בלי השוואות לא הוגנות, טועה ומטעה. אם לא עושים השוואות, ואסור, יש בארץ כמה מקומות שיודעים משהו על בשר. "שיין אנד שארפ" מצטרפת לרשימה הקצרה הזו.

יענקל'ה שיין הוא איש בעל זכויות רבות בעולם האומצה המקומי. מי שחתום על ההצלחה הקולינרית רבה השנים של אחת ממאורות הסטייקים הטובות והיציבות ביותר בישראל, הלא היא מסעדת המיטבר - שיין היה היועץ הקולינרי שלה במשך שנות דור (אולי הוא עדיין), יודע משהו על אנטרקוט וסינטה.

אחרי שנים ארוכות שבהן לא ניהל מסעדה משלו, והתעסק בעיקר בייעוץ לעשרות מסעדות אחרות, בארץ ובעיקר בעולם, החליט שיין לפתוח שוב מקום משל עצמו. בתור פרטנר הוא בחר לעצמו את לא פחות מאשר דרק שארפ, הקפטן המיתולוגי לשעבר של מכבי תל-אביב. לא יודע מה שארפ מבין בסטייקים, אבל אפילו רק בשביל שם כמו "שיין אנד שארפ", שווה היה לחבור אליו. שם מבריק. וחד. ונוצץ.

"שיין אנד שארפ" היא חלל אלגנטי, אבל לא מלחיץ, ונעים להפליא. את השחור המסורתי של העור המרפד את המושבים ב"בוטים" (תאי הסעידה החצי מופרדים) של ניו-יורק מחליף כאן אמנם סגול מוזר, אבל עליו מפצה האלמנט העיצובי המרשים מכולם, גם הוא מזכיר לא מעט בתי סטייקים בניו-יורק, הלא הוא מקרר יישון הבשר השקוף, המחכה בקצה הבר כשהוא עמוס בנתחי ענק אימתניים.

התחלנו עם שרימפס פופ קורן. שרימפס מצופים בבלילה ומטוגנים בשמן עמוק. נחמד אבל לא נחוץ. מיד לאחר מכן התנפלנו על הבשרים. ההמבורגר היה מצוין. עסיסי, שומני, גדול ומדויק.

האנטרקוט על העצם סבל מגודל קטן מדי. כן, מה שאתם שומעים. כשאוכלים על העצם, שווה ללכת בגדול. 600 גרם זה לא מספיק גדול במקרה הזה. אבל הוא היה יופי של סטייק. חרוך כמעט לגמרי מבחוץ ואדום ומדמם מבפנים. הבשר נוסר מהעצם, שהוגשה לצידו כאות ועדות, ונפרס לחתיכות שהזכירו את "פיטר לוגר".

אבל השוס של הארוחה היה דווקא הסינטה. אני אוהב סינטה. כשאין אנטרקוט. הסינטה של "שיין אנד שארפ" ניצחה את האנטרקוט שלהם. נתח עבה וטוב כל-כך עד שהתנהלה מלחמה על כל ביס ממנו. שוב חרוץ מבחוץ מתנור הצלייה המיוחד של המקום (600 מעלות או משהו כזה), ומדמם יפה מבפנים.

הצ'יפס היו עבים ונפלאים. התרד בשמנת ופרמזן היה קצת מבאס ונראה כמו תרד שהיה קפוא קודם לכן. סלט העגבניות עם הבצל הסגול וגבינת הפטה ("פיטר לוגר" כבר אמרתי? רק בלי הגבינה), היה טוב מאוד. קינחנו בעוגת שוקולד חמה ורכה וסורבה של פסיפלורה ופירות יער מוצלח.

שום שיין או שארפ לא נצפו במקום. מסתבר שלפעמים אפשר לעשות אוכל טוב גם כשבעל הבית לא בבית.

שיין אנד שארפ: יגאל אלון 65, בית טויטה, ת"א. 03-5364755. א'-ש' 12:00-00:00