מכונת השירים הגדולה: תאופיליוס לונדון מוציא אלבום חדש

שני הכישרונות הכי גדולים שצצו בעשור הזה במוזיקה השחורה מוציאים עכשיו אלבומים כמעט במקביל. זה של פרנק אושן שייסקר כאן במדור הבא, הוא אלבום של קול מגובש וייחודי, שיוצרו מסוגל לשיר בכל סגנון ותמיד, למרות הוותק המועט שלו, יישאר מזוהה, יישאר הוא עצמו. מר תאופיליוס לונדון, בהשוואה, מאופיין יותר בתכונות זליגיות.

תאופיליוס מוסה לונדון, 25, יליד טרינידד שגדל בברוקלין, הפך די במהרה להבטחה גדולה ומממשת. דיימון אלבארן ומיק רונסון הם עמיתים אוהדים, הוא שיתף פעולה עם לא מעט מוזיקאים מכל שדרות המוזיקה השחורה, והוא חמוש בנוכחות קולית כריזמטית ובלא מעט איכויות כוכביות במראה שלו.

אלא שיש משהו מתעתע עד מייגע במעקב אחריו. אדון לונדון , לזכותו, מסוגל להישמע בו-זמנית הכי קליט ומסחרי ומיישר קו עם רוח ההיפ-הופ-דאנס הרעה והזולה של להיטי התקופה, וגם חתרני ואל-זמני וניסיוני. זה הצד היפה במנעד הסגנוני העצום של ההגשה, הכתיבה וההפקה שלו. ומצדו השלילי, לפעמים קשה לדעת האם האלבום הזה, השני שלו, נוצר על-ידי אדם בשר ודם, או שמא על-ידי תוכנה חדשנית שמהנדסת אלבומים כך שיתאימו כמעט לכל אוזן וטעם.

גרוב איטי וחושני

ניקח לדוגמה את השיר הכי כובש כאן, להיט מצוין בעל השם הפשוט Ancingd. הוא מסמפל את גאון הסול מארווין גיי ז"ל, גונב את הגרוב שלו משיר של טוקינג הדס מ-1980, וייתחבב גם על ילדים שרוקדים את ריהאנה ודיוויד גואטה. העוצמה שלו מובהקת מהאזנה ראשונה, אבל הדבר הכי פחות נוכח כאן הוא האופי, הצבע והאישיות של לונדון. בשיר אחר - Take it off , הוא מגלם מצוין את התפקיד הקלאסי של מאהב הסול נוסח, נניח, מארווין גיי, ואילו "חיי זוהר" מצדיע לרגעים הפחות מוצלחים של פרינס ומייקל ג'קסון בשנות ה-80. ב"היא אמרה אוקיי" הוא מארח את ביג בוי מאאוקאסט, וזה נשמע כמו בלדת היפ-הופ חרמנית שמאוד אופיינית ללהקת האם של האורח, למרות הטקסט המחריד ("היא הסכימה כשביקשתי שתראה את השדיים, ולא הסכימה להראות את השאר..).

והזיקיות שלו אינה רק צלילית. לונדון יכול להישמע אינפנטיל כמו בדוגמה מעל, ומאידך גם בוגר, טעון, חזק, ומרגש כב"אהבה אדומה יותר" שנשען על "חייל של אהבה" מהאלבום האחרון של שאדיי. לא חסרים כאן רגעים מוזיקליים בולטים. ושוב, לפעמים לכיוון המצעדים, כמו Dance hall days, שהיה מרגיש בבית בפסקול "ריקוד מושחת" מלפני רבע מאה, ולפעמים, כמו ב-Loud, מהשירים הבודדים נטולי האורחים כאן, לונדון הוא פשוט אמן היפ-הופ עכשווי מצוין, עם גרוב איטי וחושני ומקורי וליין קלידים אוריינטלי משגע, סקסי נורא. ייתכן ואדון לונדון פועל נכון ובעידן הזה, שבו חשיבות פורמט האלבום השלם הולכת ונעלמת, הוא פשוט יורה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יתפוס. הוא מפגין כישורים של כולבויניק מוזיקלי נדיר, אבל לא ברור למי יהיה נחוץ כולבויניק חרוץ שכמותו, אם לטווח הארוך לא תהיה לו תעודת זהות ייחודית להציע.

האלבום השני של תאופיליוס לונדון הוא דוגמה די נדירה של אלבום שבו הסך של אפילו מחצית מחלקיו דווקא עולה בהרבה על השלם.