אל תגידו שאכפת לכם ממשה סילמן

נואש, מושפל, מבוזה, אבוד, בודד, בעיקר בודד נורא, חילק משה סילמן את דפי הפוליו המודפסים עם כתב האשמה כנגד מדינת ישראל, אותיות שחורות על דפים צהובים, ואז התיישב באמצע הכביש, מול בית סוקולוב, ברחוב קפלן בתל-אביב, שלף קרטיב, שפך על עצמו דלק והצית את עצמו.

סילמן היה מחושב ומדויק. הוא עשה זאת בכוונה תחילה. כי בתוך עמו הוא חי. ואת עמו הוא מכיר מצוין. את התזזיתיות, את האדישות, את האטימות, ובעיקר את המרדף הבלתי פוסק אחר ריגושים.

אז הנה, סילמן סיפק לנו חתיכת ריגוש. או כפי שהייתם מנסחים בעברית עדכנית, הריגוש של הלייף. סילמן הפיק עבורנו את הסרט שובר הקופות "מה בוער", כשהוא מגלם את הבמאי, התסריטאי, איש האפקטים והכוכב הראשי.

הדפים הצהובים היו אמורים לבלוט. הטקסט היה אמור להיות משודר. הלהבות היו אמורות לזעזע. והקרטיב היה אמור ליצור דיסוננס בלתי נסבל. סילמן הצליח, הוא סוף-סוף הגיע לעמוד הראשי. סוף-סוף מישהו הקשיב לו. סוף-סוף מישהו בכלל ראה אותו.

סילמן לא תמים. הוא יודע שזה יעבור. הוא יודע שזה יעבור מהר. תשומת-הלב, לא כאבי התופת. הוא יודע ש-15 דקות הכאב שלו, שעלולות להפוך למסע ייסורים נורא של חודשים ארוכים, כבר מאחוריו. שבהמשך הדרך המדינה כנראה תשוב ותתעלל בו, תטיל עליו את האשמה, תשרטט לו פרופיל של מעורער בנפשו, תפנה לו את הגב ותניח לו למות לבד, עני ואביון, עזוב וגמור.

הוא יודע גם שמופע האימים שהפיק היה הסיכוי האחרון שלו להציל משהו מכבודו העצמי. אז הוא השתמש בנו. הוא השתמש במבנה הנפשי שלנו. בהתמכרותנו לריגושים. ותו לא. סילמן, אמרנו, הוא לא תמים. ממש לא.

הייאוש לא נעשה יותר נוח

אז בבקשה, רק אל תהיו צבועים. רק אל תגידו שאכפת לכם. רק אל תדברו על זה בפינת הקפה. או בטלפון עם חברה. או תנידו בראשכם מול מהדורת החדשות. כי זה לא מעניין אתכם באמת. כי משה סילמן לא מזיז לכם את קצה הציפורן.

החום מטריד הרבה יותר. הפסקת חשמל מפחידה ממש. מלחמה עם איראן זה בכלל תרחיש אימה מהדהד. ומה שמעצבן באמת זה לא המדינה שהורגת אותנו לאט-לאט - אלא החרדים שלא מתגייסים.

אז תעשו לי טובה ותחסכו ממני את הבעות הצער ואת רחשי הלב, כי זה כבר מתחיל לחזור על עצמו. ובמלים אחרות: הסיפור של משה סילמן הוא אפילו לא חדשות. בקושי שווה מבזק. אתם הרי יודעים שזו תופעה. הרגל. ריטואל. והייאוש לא נעשה הרבה יותר נוח, הוא פשוט מתמוסס לו כמו העור המתקלף מעל גופו של סילמן.

בחנו את עצמכם: האם אתם זוכרים את המקרים שיפורטו להלן. האם אתם זוכרים מי היו האנשים? האם אתם זוכרים את שמותיהם? האם אתם זוכרים את הנסיבות? האם אתם זוכרים אם טרחתם בכלל לקרוא את הידיעה או רק רפרפתם על הכותרת והמשכתם הלאה?

אוקטובר 2001: אב לשלושה מדימונה התאבד בגלל חובות.

אפריל 2003: בני-זוג ממושב שדי תרומות, מגדלי פרחים, ירו בעצמם למוות בעקבות חוב של מיליון שקל.

מאי 2003: בעל מכולת מנס-ציונה התאבד בגלל חובות.

דצמבר 2003: נהג מונית מגן יבנה התאבד בירייה בעקבות מצוקה כלכלית.

מאי 2006: בעל חברת דלק שם קץ לחייו בהוד-השרון בעקבות חובות גדולים שצבר בעסקיו.

נובמבר 2008: בני-זוג מניר עקיבא החליטו להתאבד בגלל חובות לשוק האפור - הבעל מת, האישה התחרטה.

נובמבר 2010: אב מעוספיא רצח את האישה והבת והתאבד בעקבות חובות כלכליים שאליהם נקלע. וכן הלאה.

וחוזר חלילה. ושוב ושוב.

כתבת המשטרה של גלי צה"ל, הדס שטייף, דיווחה הבוקר (א') כי בכל שבוע אדם מתאבד עקב קשיים כלכליים. רק שהוא לא עושה את זה מול מצלמות הטלוויזיה, לעיני אלפי אנשים.

מי הבא בתור?