אליפות! כאן ועכשיו!

גמר הפלייאוף בין מיאמי לאוקלהומה סיטי היה (גם) עימות בין שתי פילוסופיות ניהול. ב-NBA - ליגה שמאפשרת לג'נרל מנג'רים להיות באמת יצירתיים באמצעות הדראפט ותקרת שכר רכה פלוס ערימה לא קטנה של חוקים שנועדו, כל אחד בדרכו היותר ממסובכת, לעקוף את החוקים המקוריים - לתוצאה של עימות כזה חייבות להיות השלכות. ואי אפשר לשלול את הטענה שמה שקורה הקיץ ב-NBA הוא סימן ראשון להשלכות של האליפות של מיאמי.

מיאמי עומדת בראש המחנה הפילוסופי שוויתר באופן מעשי על הדראפט, כלומר על בנייה לטווח בינוני-ארוך, כמכשיר להישגיות. הדרך להישגיות עוברת, בשביל הקבוצות במחנה הזה, בעיקר בשוק החופשי - טריידים והחתמת סוכנים חופשיים (Free agents). מיאמי החתימה בקיץ 2010 את הסוכן החופשי הכי מבוקש אי פעם (לברון ג'יימס) כי היא לא האמינה שהכוכב שהיא בחרה בדראפט (דוויין ווייד) יכול להוביל אותה לעוד אליפות. בוסטון סלטיקס צירפה לכוכב המזדקן שלה (פול פירס) עוד שני כוכבים מזדקנים (קווין גארנט וריי אלן) בטריידים כדי לזכות באליפות מיידית ב-2008. הלייקרס לא היו זוכים בשתי אליפויות (2009, 2010) בלי הטרייד בשביל פאו גאסול.

אוקלהומה סיטי עומדת בראש המחנה הנגדי - שעדיין מחשיב את הדראפט כמנגנון פרקטי. קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן, הליבה של אוקלהומה סיטי, הגיעו לקבוצה ישירות מהדראפט. שזה לא מאוד מפתיע כי סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר הצעיר (בן 35) של אוקלהומה סיטי, צמח בחממה הניהולית של סן אנטוניו ספרס: קבוצה שהשתמשה בדראפט כדי להרכיב ליבה (טים דאנקן, טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי) שזכתה בשלוש אליפויות בשנות האלפיים. עוד אפשר למצוא במחנה הזה את שיקגו בולס, שבחרה בדראפט חמישה מ-12 השחקנים בסגל שלה, כולל הכוכב היחיד (דריק רוז) בקבוצה, וסיימה את שתי העונות האחרונות עם המאזן הכי טוב בליגה.

התוצאות של שיקגו, סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי מוכיחות שאפשר להיות הישגי ב-NBA גם בלי מהלכים גדולים בשוק החופשי. אבל המהלכים בשוק החופשי בקיץ הנוכחי, ובעיקר הקבוצות שאחראיות למהלכים האלה, מציירים קו די ברור: הדראפט מאבד מחשיבותו. אם מהלייקרס, שאף פעם לא היו מוכנים להקריב שנים בשביל בנייה מחדש וגם ככה בוחרים נמוך בדראפט כי הם תמיד בפלייאוף, אפשר לצפות לוותר על ארבע בחירות דראפט תמורת סטיב נאש בן ה-38 - המקרים של יוסטון רוקטס וברוקלין (ניו ג'רזי) נטס, קבוצות מהשורה השנייה-שלישית בליגה, מעידים שפעולות אגרסיביות בשוק החופשי הן היום הצייטגייסט ב-NBA.

הנטס שלחו חמישה שחקנים ובחירת דראפט בסיבוב הראשון לאטלנטה הוקס תמורת הגארד ג'ו ג'ונסון (שש פעמים אולסטאר), לא מעט מתוך תקווה (שהתבררה כנכונה) שהשדרוג בסגל ישכנע את הפוינט גארד המעולה דרון וויליאמס להישאר תמורת 98.7 מיליון דולר לחמש שנים. הנטס גם עדיין מנסים לתפור מגה-עסקה שתביא את דווייט האוורד מאורלנדו מג'יק לברוקלין. יוסטון מצידה מציעה תמורת האוורד כמה קומבינציות של בחירות סיבוב ראשון (מדראפט 2012 בחירות עתידיות) ומוכנה לקחת מאורלנדו לפחות שלושה שחקנים עם חוזים כבדים, ובמקביל מנסה לחטוף מהניקס את הסנסציה ג'רמי לין.

***

למה קבוצה כמו יוסטון, שהייתה רחוקה רק שני ניצחונות מהפלייאוף בעונה הקודמת ובחרה לפני קצת יותר משבועיים שלושה שחקנים מבטיחים בסיבוב הראשון בדראפט, מעדיפה בכל זאת לסחור בשוק החופשי? קודם כל כי בנייה דרך הדראפט דורשת סבלנות שנוגדת את התרבות בספורט כרגע, אבל גם כי העשור האחרון הראה, אומר צ'אד פורד, מומחה הדראפט הבכיר בארה"ב, שקבוצות NBA "נהיות יותר גרועות, לא יותר טובות, בלבחור בדראפט".

בין 1990-1999, 37% מהשחקנים שהיו בחירות לוטרי (14 הבחירות הראשונות בדראפט) נהיו אולסטארים, 31% התבררו ככישלון, ובדראפט ממוצע היו 5.6 שחקנים שמכונים Sleepers (שחקנים שחמקו מתחת לראדאר במכללות, נבחרו נמוך בדראפט ונהיו שחקני NBA לגיטימיים פלוס). בין 2000-2009 לעומת זאת, רק 21% מהשחקנים שנבחרו בלוטרי נהיו אולסטארים, 42% התבררו ככישלונות, ומספר הסליפרס עלה ל-8.3 בדראפט.

השילוב בין הנפילה באחוזי ההצלחה בדראפט, לבין ההצלחה המיידית של קבוצות שמתמקדות (כמעט) אך ורק בשוק החופשי - משנה לא רק את הניהול ב-NBA, אלא גם את המציאות של האוהדים. אוהדים בדרך כלל מעדיפים לעודד שחקנים שהקבוצה גידלה באיזושהי צורה, לא גיבורים של קבוצות אחרות. עכשיו רובם יצטרכו להחליט מה יותר חשוב: היכולת להזדהות עם הגיבורים שלהם, או הפוטנציאל לחגוג אליפות.