מי רוצה שנפחד מהפסקות חשמל?

החשש מפני ניתוקי חשמל המוניים הוקדם: בתוכניות המקוריות סומן אוגוסט כחודש שבו משק החשמל עלול לקרוס תחת הביקושים.

אבל מזג האוויר לא כפוף לשום תוכנית, ויוני-יולי של השנה לא דומים לחודשים המקבילים אשתקד. הטמפרטורה הממוצעת ביוני עלתה בכ-4 מעלות לעומת יוני 2011, וגל החום שאנחנו נמצאים בעיצומו חריג הן בעוצמתו והן באורך שלו.

לצד החום שהקדים באו גם התקלות: בחיפה, בחדרה ובשורה של תחנות-כוח הושבתו השבוע טורבינות בגלל תקלות לא צפויות. תמיד אפשר להתנחם בעובדה שבמרחק 100-200 ק"מ לכל כיוון - בסוריה, בירדן וכמובן בעזה - עשרות מיליוני אנשים מנהלים חיים שבהם הפסקות חשמל הן חלק מהשגרה המייאשת. ספק אם זה יעודד את הישראלים שייתקעו במעלית, ינותקו מהמזגן ומהמחשב או ייאלצו להשבית את העסק שלהם לכמה שעות, אם וכאשר חברת החשמל תוריד את השלטר על אזורים שלמים.

דין החשמל כדין המים

ניתוק הזרם הוא פעולה שאורכת כמה שניות, שמאחוריה עומד כישלון שנמתח על-פני שנים. כשוועדת החקירה הממלכתית לבדיקת משק המים פרסמה לפני כשנתיים את הדוח המקיף שלה, נשמעה המיה של אכזבה מכך שחברי הוועדה העדיפו לא לנקוב בשמות האשמים במחדל. דין החשמל כדין המים: הכישלון של משק האנרגיה לא מונח לפתחו של אדם אחד. זהו כישלון הקונספציה, ולקונספציה שותפים רבים.

הדיון הציבורי בסוגיית החשמל נוטה ליפול במלכודת ולעסוק בשאלה הלא-נכונה. בכל פעם שסכנת הניתוקים עולה על השולחן, מיד עולה התהייה מדוע אין יותר תחנות-כוח ומדוע המדינה לא מייצרת יותר חשמל. בכ-95% מימי השנה מדינת ישראל מסוגלת לייצר הרבה יותר חשמל מהכמות שלה היא זקוקה.

הבעיה מתרכזת במספר מועט של ימים ובעיקר של שעות חמות בשיא הקיץ. האם עבור פרק הזמן הזניח הזה יש הצדקה להשקיע מיליארדים בבניית תחנות-כוח חדשות ומזהמות? זה אולי האינטרס של חברת החשמל (ושל יזמים פרטיים במקרה של תחנות-כוח פרטיות), אבל מי אמר שזה האינטרס שלנו?

במקום לבנות עוד תחנות מיותרות, משק החשמל זקוק לטיפול כירורגי שיביא להפחתת הצריכה בשעות השיא שבהן המערכת מתקשה לספק את הביקושים. בחודשים האחרונים נעשו כמה צעדי חירום מתבקשים וראויים בכיוון הזה, בדמות הסכמים עם מפעלי תעשייה על הסטת עומסים. אבל זה מעט מדי ועלול גם להתברר כמאוחר מדי.

שר האנרגיה עוזי לנדאו וראשי חברת החשמל פונים בימים האחרונים שוב ושוב לציבור בתחינה שיסייע להם לעבור את הקיץ בשלום. אבל למה הם לא עוזרים לנו לעזור להם?

בנתונים שפרסמה רשות החשמל בסוף השבוע שעבר מתחבא מידע שמצביע על מה שלא נעשה: לפני חצי שנה התקבלה במליאת רשות החשמל החלטה להפעיל תוכנית תעו"ז ("תעריף עומס וזמן", תוכנית תעריפים המתמרצת את הצרכנים להשתמש במכשירים זוללי חשמל בשעות הלילה או הבוקר המוקדמות) בקרב הציבור הרחב; עד כה צורפו לתוכנית - שימו לב - 33(!) משקי בית. ככה לא בונים חיסכון בחשמל בשעות העומס. את הבדיחה הזו מישהו צריך להסביר.

לנדאו התגאה השבוע גם בתנופת ההתקנות של הפאנלים הסולאריים, אבל לא הסביר למה יעד האנרגיות המתחדשות של ישראל ל-2020 - 10% - הוא אחד הנמוכים בין המדינות המפותחות.

כאן לא שוודיה (שמייצרת כבר כיום כ-50% מהחשמל שלה ממקורות מתחדשים), אבל אין סיבה שברוב מדינות אירופה יתקדמו לעבר 20%-30% חשמל נקי ב-2020, ורק אנחנו נדשדש מאחור. אם המדינה לא הייתה ממררת את חייהם של יזמי האנרגיה הסולארית, היו יכולים לעמוד לרשותנו כבר כיום עוד כמה מאות מגוואטים מהשמש, שהיו מעניקים למשק החשמל הרבה יותר חוסן גם מפני טלטלות חיצוניות כמו ניתוק הגז המצרי, וגם מפני החום המבהיל של הקיץ הישראלי.

אחרי כל זה, צריך לומר שיש גם נסיבות חיצוניות שמקשות על חברת החשמל לעמוד בביקושים ושלא תלויות באיש בישראל - הכוונה, כמובן, לניתוק אספקת הגז ממצרים. אומרים שהמזל הולך עם הטובים. ובכן, זה כנראה לא מקרי שלמשק החשמל הישראלי אין הרבה מזל.