רון מיברג אובססיבי

תגובה לטור של רון מיברג, "אמנון דנקנר - דמגוג אלים", שפורסם ב"גלובס".

בהרבה מובנים רון מיברג דומה לי: הוא אינו חושש מלהשתלח אישית בזולת, הוא מסתכסך עם חברים, והוא מחליף אותם והופך אותם לאויבים, לעתים מרים. שנינו גם כותבים לא רע.

במובן אחד אנחנו שונים לחלוטין: מיברג מטפח אובססיות. קשה לו לעבור הלאה. אם זכית להפוך לאובססיה של מיברג - אתה יכול להיות בטוח שלאורך שנים הוא יגיח מדי פעם מבין הצללים כדי להשליך לעברך פצצת סירחון.

אבל לא כל אחד זוכה להיות מגה-אובססיה של מיברג. בינתיים יש לי רק מתחרה אחד: יאיר לפיד. רק על שנינו הוא כתב שאנחנו הסיבה לירידתו מן הארץ. אנחנו לא החלטנו אם להתבייש או להתגאות בכך.

אני מבין שמיברג מציג את עצמו באזור מגוריו כצרפתי כי הוא בוש להיות ישראלי, וזאת כבר בעיה של צרפת, אבל אני חייב להעיר כי להציג את עצמו כקורבן שלי הוא צעד אחד יותר מדי, אפילו לאדם בעל נטייה להפרזות כמיברג.

מרגלית תמיד היה טוב אליי

האמת המרה היא שבתקופה שבה נכנסתי לתפקידי כעורך "מעריב" מצאתי את מיברג בתקופה איומה, הן ככותב והן כאדם וכחבר. מול עיניי הוא הפך למישהו אחר מאוד לא מרוסן, וזה הפחיד אותי. כשהוא התפרע לגמרי, נאלצתי בלב כבד לפטר אותו. יכול להיות שאילו הייתי יודע מדוע הוא התנהג ככה, הייתי דואג שיקבל טיפול. אבל הוא לא סיפר, ולא יכולתי לנחש.

לא הייתי כותב את הדברים אלמלא הוא עצמו תיאר את אותה תקופה בחייו ברשימות ארוכות וחושפניות בעיתון "העיר". באותה עת "מעריב" לא היה המקום היחיד שממנו מיברג הורחק, ולמרות שגם על כך הוא כתב, זה תחום שאני נמנע מלפלוש אליו.

עבר זמן לא רב, הוא עבר טיפול, נראה היה כי חייו חזרו לתקנם, ועופר נמרודי ואני החלטנו לשכוח הכול ולהחזיר את מיברג ל"מעריב" באהבה ובלב שלם. אך ייתכן מאוד שאז הוא טרם החלים לגמרי, כי החלה פרשה ארוכה ולא נעימה ובאמת בלי כל אשם בנו, שבה מיברג היה חוזר לכתוב ופורש, שוב חוזר ושוב פורש, ונדמה לי שפרישתו הסופית מכתיבה ב"מעריב" נעשתה כשלא הייתי עוד העורך.

מיברג צודק כשהוא מזכיר את חובי לדן מרגלית שצירף אותי לצוות "פופוליטיקה" בתקופה שבה כמעט נודיתי על לא עוול בכפי בגלל הביוגרפיה על דן בן-אמוץ. בכלל, דן מרגלית תמיד היה טוב אליי, ואין לי טענה אליו בתחום הבין-אישי. כשהזדמן לי החזרתי לו טובה, שעה שיחסיו עם "הארץ" נקלעו למשבר, ואני הזמנתי אותו לכתוב ב"מעריב".

החלטתי כי יכתוב את הטור הפותח בעיתון יום שישי, ומעודי לא התערבתי במה שכתב, גם כשהיה מתנפל על אהוד אולמרט. לאורך שנות השנאה והרדיפה שנהג כלפי אולמרט, הקפדתי לשמור עם דן על קשר ידידותי והייתי נפגש איתו מדי פעם לארוחות צהריים, למרות שידעתי שהדבר מכאיב מאוד לאולמרט.

התפרצתי בכעס גדול

באולפן "פגוש את העיתונות" ראיתי מולי אדם (מרגלית) שקפץ והודיע שיש לערער על זיכויו של אולמרט, עוד לפני שהייתה לו הזדמנות לשמוע מה הנימוקים לזיכוי מסעיפי האישום הכבדים, עוד לפני שראה מילה מהחלטה ש-3 שופטים עמלו עליה חודשים. אדם שנראה מאוכזב כל-כך על שחברו לשעבר נשם קצת לרווחה, ולא היה מוכן למחווה אנושית פשוטה של איחולים למזוכה.

מול זה התפרצתי בכעס גדול. אני מודה. יש אנשים שחושבים שזה לא יפה להשתולל בכעס בטלוויזיה, והם בטח צודקים, אבל אני, גם אם פגעתי בנפשו העדינה של מיברג ובעוד רבים וטובים, לא מצטער לרגע. תסכול של שנים, שבהן חבר טוב נרדף ונרמס באכזריות בראש חוצות ואתה אינך יכול להושיע, הצטבר והצטבר, ובאולפן, מול ראש הרודפים והרומסים, זה התפרץ.

אתם אולי כועסים. לי זו הייתה הקלה גדולה.