הקלף של ברק אובמה

שנות ה-80 של המאה שעברה נכנסו למילון הסוציולוגיה העממית בארצות הברית כזמן פריחתו של "דור האני", The Me Generation. זה היה העשור של רונלד רייגן, שהנחיל שגשוג ועושר קל למי שהיו מוכנים לשחק על-פי הכללים. זאת אומרת, לא בדיוק; הכללים החדשים היו פריקת עול של כללים קיימים.

הניסיון לקצר דרכים אל העושר כמובן לא בא אל העולם עם "מהפכת רייגן" (כך מוסיפים לכנות אותה בימין האמריקאי), אבל בשנות ה-80 הייתה לו עדנה. זה היה הזמן שבו "ציידי התאגידים" נכנסו לפעולה, השתלטו על חברות בריאות יחסית באמצעות מינוף נכסיהן, הפכו את אגרות הזבל (ג'אנק) לתשלום מן המניין; סחרו במידע פנימי ושיקרו לרשויות ולמשקיעים. זה היה הזמן שהעניק השראה לספרים "הברברים בשער" ו"מאורת הגנבים". זה היה העשור שבו תלמידי מינהל עסקים באוניברסיטת ברקלי הריעו לברוקר האגדי אייוואן בוסקי כאשר הכריז "תאוות בצע היא דבר טוב". זה היה העשור שבו אילת הנדל"ן, המיליארדרית ליאונה הלמזמלי, נשמעה אומרת, "מסים זה משהו שרק אנשים קטנים משלמים".

השנים ההן לא הניבו את תגובת-הנגד הציבורית שחזו לא מעטים. קווין פיליפס, מן האסטרטגים הבולטים ביותר של הימין האמריקאי, כתב לפני 18 שנה ספר, "ההון היהיר", שבו ניבא מהפכה פופוליסטית נגד השותפות רבת השנים בין המעמד הפוליטי ובין המעמד הפיננסי. הוא טעה. השותפות הזו נאחזה בשלטון לפחות עד 2006. היא הדריכה כמעט כל החלטה, כל יוזמת חקיקה. היא העניקה השראה לנסיגה מסיבית מפיקוח על פיננסים. היא הצליחה ליצור זיהוי כמעט מלא בין דה-רגולציה ובין שוק חופשי.

המחיר היה כל-כך כבד, עד שכמעט ארבע שנים לאחר ההתמוטטות הפיננסית, לא ברור כלל אם האור בקצה המנהרה הוא אמיתי או כוזב.

אגרסיבי, פופוליסטי, מסוכן

עכשיו אומרים על הנשיא אובמה שהוא שגה בתחילת 2009 כאשר עורר ציפיות לשיפור ניכר בזמן נתון. הוא דיבר על קיץ 2010, רגלינו עומדות עכשיו בקיץ 2012. סימנים של התאוששות בשוק העבודה בתחילת השנה הכזיבו. התאגידים יושבים על הררי מזומנים, אבל אינם משקיעים אותם. ענן של אי-אמון מרחף על המשק. האופק, אם בכלל, מתקדר.

טענת ההגנה במשפט דעת הקהל היא שאלמלא עמד הנשיא על הזרמה מסיבית למשק בתחילת 2009, "המיתון הגדול" היה הופך ל"שפל גדול"; ואלמלא עמד הנשיא על הלאמה-למעשה של שתיים משלוש תעשיות הרכב, אמריקה הייתה חדלה לייצר מכוניות, ו-130 אלף בני אדם היו מאבדים את מקומות העבודה שלהם.

תרחישים היפותטיים אינם עובדים בשנת בחירות, בייחוד כאשר הנשיא המכהן נדחק אל הקיר. "מנעתי כישלון עוד יותר גדול", אינו תחליף לרשימת הצלחות. וזו הסיבה שהנשיא בחר בכיוון אחר, אגרסיבי, פופוליסטי, שנוי במחלוקת, אולי מסוכן. בלשון הימין, הנשיא הכריז מלחמה על "העשירים".

היסטורית, אמריקה אינה נוחה למלחמות כאלה. היא ארץ שניידות כלכלית עומדת במרכז האתוס שלה. מאין לה היסטוריה ארוכה, לא הייתה לה ההזדמנות לפתח הכרה מעמדית. איגודיה המקצועיים הגיעו באיחור, וגם בשיא כוחם לא התקרבו אל שיעור השפעתם של האיגודים באירופה (או בישראל). מפלגת פועלים רצינית מעולם לא הייתה קיימת. "סוציאליזם" היא מלה גסה.

"היא-היא הבעיה"

הפופוליזם הומצא באמריקה, ברבע האחרון של המאה ה-19. היו לו כמה שיאים מעניינים, כולל מועמד לנשיאות שניסה את כוחו בפעם האחרונה ב-1908. אלמנטים של פופוליזם, במובן של התקפה על "העשירים", התגנבו אל מערכות בחירות אחרות, בשנות ה-30 וה-40.

אבל, למרבה העניין, מטח הפופוליזם הבא היה בכיוון ההפוך: הימין תקף בהצלחה את מדינת-הסעד (החלקית מאוד באמריקה), את האיגודים ואת המסים על העשירים. רונלד רייגן הכריז ב-1980 שהממשלה אינה יכולה לפתור בעיות, מפני ש"היא-היא הבעיה". 16 שנה אחר כך, ביל קלינטון, הנשיא הדמוקרטי הראשון מאז רייגן הרפובליקאי, הכריז כי תם עידן "הממשלה הגדולה".

האם הנשיא הדמוקרטי של 2012 יצליח להפוך את הקערה על פיה? האם רצונו להעלות מסים על "העשירים" (שכר שנתי של רבע מיליון דולרים) יכבוש את דמיונו של הבוחר? האם התקפותיו על חוסר אחריותה של המערכת הפיננסית יזכירו לבוחר מי בעצם אשם במשבר של 2008?

זהותו של המועמד הרפובליקאי בוודאי מקלה על מלאכת הנשיא. מיט רומני מצטייר לפעמים כקריקטורה של קפיטליסט. מחוותיו, לשון הגוף שלו, חיווייו הפומביים, וכמובן הרקורד שלו, הם נכס בשביל נשיא הלוחם עכשיו על חייו הפוליטיים.

ללא רוח במפרשיהם

אם האסטרטגיה הזו תעלה יפה - כלל לא בטוח - זה יהיה הרבה בזכות הרושם שאליטה כלכלית קטנטנה שאבה את החמצן מן המשק האמריקאי לאורך זמן; שהיא "זייפה את המשחק".

באוזני הבוחר יצלצלו הגילויים האחרונים על הונאות בבנק ההשקעות הענקי ג'יי-פי מורגן; החשד שהממסד הפיננסי האמריקאי היה בסוד זיוף שערי הריבית של בנק ברקליס בלונדון; הרשעתו של ראג'אט גופטה, מן הפיננסיירים הבולטים בוול סטריט, בהפרת אמון; ווידויו של מנכ"ל Peregrine הנופלת, שגנב מאה מיליון דולרים מלקוחותיו.

הממסד הפיננסי מתגונן בחריקת שיניים. איבה עמוקה לנשיא בוול סטריט ובעולם התאגידים מפרנסת את מסע הבחירות של מיט רומני. רומני דרש בשבוע שעבר, אולי אפילו ברצינות, שהנשיא יתנצל על תשדירי התעמולה התוקפים את מעשיו של רומני בימי הקריירה העסקית שלו.

יש משהו קצת נואש בהתגוננות הזו. נודפים ממנה ניחוחות של ניתוק מן המציאות. אם בחירות מקדימות צריכות לעזור למפלגה פוליטית לבחור את המועמד הטוב ביותר, נראה עכשיו שהרפובליקאים נחלו כישלון חרוץ. הם מתקרבים אל חודש אוגוסט ללא רוח במפרשיהם. אין זאת אומרת שהם יפסידו, אבל זה אומר שהם מתקשים למצוא את נוסחת הניצחון.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com