שיקולים זרים

המאבק האינסופי להרכבת המשלחת האולימפית למשחקי לונדון נראה כמו הדבר האמיתי עצמו. המלחמות של ספורטאים להשתחל למטוס ללונדון הגיעו בשבועות האחרונים לבתי המשפט, אחד מהם - הקשת גיא מצקין - אף ארגן הפגנה בניסיון לשנות את ההחלטה של הוועד האולימפי לגביו. ללא הועיל. לונדון לא תחכה למצקין.

מאבקים להכללת ספורטאים במשלחת האולימפית תמיד היו. אלא שבעוד הספורטאים שיגיעו ללונדון עמדו בסף בינלאומי ולאומי על מנת להיכלל במשלחת, הרי שהמשלחות בעבר נקבעו על-פי מניעים שונים/מגוונים/מוזרים, ופרט למפחי נפש לא הניבו דבר. מה קרה, אם כן, במשך 40 שנים שבהן הספורט הישראלי היה בחזקת תייר במשחקים האולימפיים? התשובה די ברורה: הספורט הלאומי היה הרכבת המשלחת לפי אמות מידה שרירותיות ופוליטיות.

הנה כמה מהסיפורים הקטנים על האופן שבו הורכבו המשלחות בעבר. אם זה לא היה עצוב, זה בטוח היה מצחיק.

 ישראל במשחקים האולימפיים - כמה ספורטאים שלחנו לאורך השנים

***

"האם מישהו ראה את יואב רענן קופץ למים בין הלסינקי 1952 למלבורן 1956? אני בספק", שאל וענה אחד מבכירי הספורט בישראל ומי שהוביל מספר משלחות למשחקים האולימפיים. רענן היה אחד מ-13 ספורטאים שנכללו במשלחת הראשונה של ישראל. הוא דורג תשיעי בקפיצות למים ממקפצה של 3 מטרים בהלסינקי (שמונה העפילו לגמר), אבל 4 שנים אח"כ במלבורן סיים במקום ה-22 מ-24 באותו מקצה. את האימונים היה עושה במקפצות שונות בעולם אליהן התוודע בין טיסותיו בעולם כעובד אל על.

הגמישות בהרכבת המשלחות הגיעה לשיאה בשנות ה-60'. ראשי הספורט בישראל: הוועד האולימפי וההתאחדות לספורט, שניהלה את ענפי הספורט האולימפיים, היו יורים חץ ואז מסמנים סביבו עיגול. מי שנכנס, נסע לרומא 1960, טוקיו 1964 ומקסיקו סיטי 1968. היטיב לתאר זאת הנרי אוחיון, אחד משני רוכבי האופניים שצורפו למשלחת לרומא, ומסביר כיצד ממדינה שבה תרבות הרכיבה רק מתפתחת כעת, שוגרו רוכבים למשחקים האולימפיים כבר לפני למעלה מ-50 שנה. בספרו "גלגלי החיים" כותב אוחיון: "הרכב המשלחת כולה היה מנופח. זכות ההשתתפות בזמנו היתה לא לפי מבחני סף אולימפי, אלא על פי סף פוליטי, ומיקוח בין 'הפועל' ל'מכבי'. כנראה שעל הוועד האולימפי הופעל לחץ מכיוונים שונים, ולכן הוא נאלץ לאזן וליצור ייצוג 'הולם' לכל ענף וענף. על קיומו של ענף האופניים חברי הוועד כנראה לא שמעו בכלל, ובארץ בפרט, לכן לא הסכימו בהתחלה לצרף נציגים ממנו. רק עקב מלחמתו העיקשת של מר אריה דורון, ראש איגוד האופניים, ואולי גם מצד ראשי מרכז הפועל של ההסתדרות, הוסכם על ייצוג לענף האופניים באותה משלחת".

והפרשנות: ראשי הספורט קבעו מראש את הענפים שייצגו את ישראל במשחקים - שחייה, קליעה, ואתלטיקה קלה. כאשר צורפו גם מתעמלות, שנפצעו בתאונת דרכים עם הגיען לרומא, נוצר חוסר איזון בין נציגי מכבי להפועל. לפתע התברר שיש יותר ספורטאים ממכבי במשלחת. לכן מיהרו נציגי הפועל ומצאו יש מאין ענף ספורט חדש שזוהה עם הפועל - רכיבה על אופניים (99% מהרוכבים בשעתו הגיעו מהפועל), וצירפו את אוחיון ואת יצחק בן דוד.

השניים היו לשון המאזניים בין המרכזים, אבל שאיפות ספורטיביות לא היה מהם. כפי שתיאר אוחיון: "לקראת יציאתי לרומא, צה"ל באדיבותו הרגילה, העניק לי חופשה מיוחדת של שישה שבועות. דבר שאפשר לי לתכנן אימונים יותר ארוכים לקראת התחרות שאורכה היה 175 ק"מ. מבחינה מקצועית לא היינו מוכנים לתחרות שמסלולה באורך כזה, כי ועדת האופניים ה'מקצועית' כביכול, של איגוד האופניים בזמנו, קבעה שאורך המרוצים בארץ לא יעלה על מאה ק"מ". השניים היו אמורים להשתתף בתחרות מבחן באירופה לפני ההופעה האולימפית, אבל לבסוף לא נשלחו מטעמי חיסכון. גם ברומא המשיכו התלאות, שהביאו לבסוף לכך שהשניים לא סיימו את התחרות.

***

אזלת היד של ראשי מרכז מכבי לצרף את זורקת הדיסקוס אולגה וינטרברג, שהתחרתה בהלסינקי, למשלחת ברומא גבתה מחיר - הספורטאית המצטיינת החליטה לחצות את הכביש ועברה ממכבי חיפה להפועל חיפה. הסיבה: חוסר היכולת של נציגי האתלטיקה הקלה של מכבי לצרפה למשלחת האולימפית. ייתכן כי וינטרברג הניחה שלאור המצב הפוליטי, היציאה שלה למשחקים כנציגת הפועל תהיה קלה יותר. מי שכן נסע הוא מטיל הכידון ברוך פיינברג, ששהה באותה עת בארה"ב אבל יצג את אגודת מכבי הצפון תל אביב, ולחץ של הקהילות היהודיות הביא אותו בסופו של דבר לרומא. הקהילות היהודיות דווחו כמה שבועות מאוחר יותר כי פיינברג הצליח במאמץ רב לתפוס את אחד מהמקומות האחרונים במוקדמות.

אבל הסיפור של צירוף רוכבי האופניים מחוויר אל מול הקרבן בה"א הידיעה של שיטת האיזון הפוליטי, משה גרטל, שדר השחייה של הערוץ הראשון. בגלל השתייכותו למועדון הפועל (הפועל גוש זבולון) גרטל היווה פעמיים את שובר השוויון בין המרכזים ונשאר בארץ. הקריטריון בעת ההיא היה גמיש ביותר לענפים המדידים שהיוו את רוב המשלחת (שחייה, קליעה, וא"ק) - מקום שישי של הגמר במשחקים הקודמים, ואם יש צורך נותנים הקלות של אחוזים אחדים כדי להכליל ספורטאי במשלחת.

גרטל, בן 18 לקראת משחקי טוקיו, נסע עם בכירי השחיינים של ישראל לאוניברסיטת ייל כדי להתאמן אצל מאמן השחייה המהולל בוב קיפוט, שהיה גם מאמנו של ג'וני וייסמילר (טרזן). השחיין הצעיר ניפץ את כל שיאיו בארה"ב, אבל לא נכלל בסגל, כי הוועד האולימפי וההתאחדות לספורט ביצעו מעשה לוליינות כדי לצרף את עמוס גלעד בריצת ה-800 מטר, מתוך העדפת הא"ק, היא מלכת הספורט, על פני השחייה (נקבע מראש שיהיו רק שני שחיינים, וגרטל לא צורף על אף שעמד בקריטריון שנקבע לו).

וכך, גלעד זכה מן ההפקר. התוצאה השישית ברומא ב-800 מטר ריצה היתה 1.52 ד', ואילו הוועדה המקצועית קבעה שהמינימום לטוקיו צריך להיות 1.48.8 ד' כי הרץ שסיים במקום השישי ברומא האט בסיום. הבעיה היא שגלעד לא השיג תוצאה טובה מ-1.51.4 ד'. הפיתרון? בהחלטת בורר בדמות שופט בית המשפט השלום, הוחלט לצרפו למשלחת. גלעד הגיע פצוע לטוקיו, ופרש אחרי 200 מטרים.

***

גרטל לא נשבר והמשיך להתקדם אל עבר החלום האולימפי. היעד הבא: מקסיקו סיטי 1968. "גיל 22 הוא השיא הפיזיולוגי של הספורטאי", מסביר גרטל לפני צאתו לשידור תחרויות השחייה בלונדון, "הייתי אז בשיאי, אבל לא באתי מהאגודה הנכונה". בראשית ספטמבר 1968 החליט הוועד האולימפי לצרף את האתלטית חנה שזיפי למשלחת למרות שלא היתה קרובה לקריטריון בריצת 800 מטרים, ובכך להגדיל את מספר הספורטאיות במשלחת לשלוש. הטיעון לצירופה למשלחת היה ההתמדה והמסירות הרבה שלה לאורך השנים והיותה אלופת אסיה המכהנת. צירופה השרירותי של שזיפי מהפועל ראשל"צ סתם את הגולל על צירופו של גרטל, איש הפועל.

כדי ליצור איזון פוליטי בתמונת המשלחת, החליט הוועד האולימפי לאפשר לספורטאית ממכבי, השחיינית דורית זלץ, להשיג קריטריון ולהצטרף למשלחת (ובכך להגדיל את מספר הספורטאיות לארבע). הבעיה - היד של זלץ היתה בעת ההיא מגובסת, היא לא התאמנה והיה ברור שלא תוכל לקבוע תוצאה סבירה. אם היה מקום לצרף ספורטאי במקום השתיים, היה זה גרטל. חיים גלובינסקי, מי שהיה בשעתו מזכיר הוועד האולימפי, קבע שאם מאפשרים לזלץ מבחן חוזר, חובה לאפשר גם לגרטל שכבר אז השיג תוצאות טובות מאלו של ספורטאים אחרים בסגל ואף קבע פעם אחת את המינימום הנדרש גם ב-400 חופשי וב-200 חופשי, והיה זקוק לאשרור בדמות שחזור התוצאה ב-200 חופשי.

ב-14.9.1968 התקיימה התחרות הקובעת בבריכת בת גלים בחיפה. גרטל חי את משחה ה-200 חופשי עד היום, ומתאר אותו כאילו הוא משדר את עצמו בבריכת השחייה. "אני מסיים את המקצה, ואז הכרוז שהוא איש מכבי, מבשר לקהל 'אין קריטריון'", מסביר גרטל בהתרגשות. מאחר שהמדידה אז היתה ידנית, נמצא כי ממוצע המדידה של שלושת השופטים קבע שגרטל כן קבע את הקריטריון - 2.04.5 דקות. "השחיין האומלל הסתובב דקות ארוכות בסככת השחיינים כמו סהרורי ואז, כמו באגדות היפות מימי הנעורים, הודיע לפתע הכרוז זאב ורדי, שגרטל קבע את המינימום, הודעה שהותירה את גרטל ואת כל הסובבים אותו פעורי פה", תיאר היומון "חדשות הספורט" את הדרמה.

גרטל היה בטוח שבכך סיים את התלאות. אבל טעות היתה בידו. יו"ר הוועד האולימפי בשעתו, יוסף ענבר, הטיח בו "אבל הכרוז אמר שאין מינימום". גרטל לא יכול היה להתמודד עוד עם הטיעונים. "איני רוצה לשחות לאחר ההתעללות בי", אמר אז אבל נכנע לדרישה לקבוע בפעם השלישית את המינימום. שלושה ימים אחרי שקבע את המינימום בחיפה, לא הצליח גרטל לשחזר את ההישג בתחרות בבריכת "גלי גיל" ברמת גן, ונותר מחוץ למשלחת. עד היום הוא חי את הימים של ספטמבר 1968.

***

טבח מינכן והטראומה שחולל, החרם על משחקי מוסקבה והבידוד של הספורט הישראלי בזירה הבינלאומית מאמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת והתמורות המינוריות אך הקריטיות במבנה הספורט בישראל הביאו להקמת היחידה לספורט הישגי ב-1984. הקמת היחידה קבעה סטנדרטים ברורים יותר להצלחה ספורטיבית, ושנים אחדות לאחר מכן החל הספורט הישראלי לקצור הצלחות שמגיעות לשיאן במחזור האולימפי הנוכחי. למרות זה, עדיין קשה להתחמק מההרגל הוותיק של קביעת המשלחת בחדרים ולא רק במתקני הספורט השונים.