"יש הצדקה כלכלית לתמיכה ממשלתית בתרבות"

בשנים האחרונות הפך הקשר בין תרבות לצמיחה כלכלית למוסכמה רחבה ומקובלת. התרבות הופכת לגורם משמעותי למשיכת הון כלכלי ואנושי, היא מהווה מנוף להתחדשות עירונית, והיא יוצרת מכפיל משמעותי של פעילות מסחרית וכלכלית ברדיוס השפעה גדול.

ב-1990 זכתה במפתיע בתואר הנכסף "עיר התרבות של אירופה" העיר גלזגו שבסקוטלנד. בראשונה נבחרה עיר שאיננה "פייבוריטית" בתחום התרבות. גלזגו, שהייתה שרויה בקשיים כלכליים באותה עת, קיבלה תנופה כלכלית עצומה בעקבות זכייתה בתואר: מספר התיירים שהגיעו אליה מאנגליה עלה בשיעור של 88% ומספר המבקרים הזרים גדל ב-25%.

"כלכלת תרבות" מודדת את המשמעות הכלכלית של ענף התרבות על כל גווניה. גם בענף זה קיימים כוחות של היצע וביקוש ושוררת בו תחרותיות משתנה - החל מריכוזיות חונקת, שבצדה רווחיות גבוהה; ועד ל"תחרות-חותכת-גרונות", שבה הרווחיות מינימלית והיא איננה בהכרח מיטיבה עם הצרכנים.

ענף התרבות מאופיין בעלויות גבוהות של שיווק ופרסום, בתמיכה ממשלתית סלקטיבית, ומתרחשת בו פעילות ערה של מיזוגים ורכישות. מאידך, קיים שוני מהותי בין מוצרי "תרבות" לבין מוצרים כלכליים רגילים. ב"מוצרי תרבות" בולט היעדר הקשר בין עלות היצירה לשוויה המסחרי.

קושי בגיוס הון

מול הגישה הרואה את התרבות כסגנון חיים, קיימת גישתו העסקית של ג'ון הובקינס (John Howkins) הנקראת "תעשיות היצירה" (Creative Industries), הרואה בתרבות פוטנציאל כלכלי בעל היבטים עסקיים הדומים לאלה של כל ענף כלכלי: שוק עבודה, משקיעים פוטנציאליים ועוד, ובעיקר - פוטנציאל לצמיחה כלכלית של העיר ושל המשק הלאומי.

הסוציולוג David Throsby מגדיר את המונח "הון תרבותי" (Cultural Capital) כתוספת ערך שיש לנכס כלכלי מסוים בגלל המאפיינים התרבותיים שלו. לדוגמה, בנוסף לערכו המסחרי הישיר כנדל"ן, לבניין לשימור יש ערך כלכלי הנובע משיקולים אסתטיים, רוחניים, סמליים או אלמנטים אחרים.

תיאטראות ציבוריים בעולם המערבי נתמכים על-ידי ממשלה, בגלל כשלי-שוק שיש בתחום זה. לגופים אלה אין בדרך-כלל בעלות על הון ונכסים, ואין באפשרותם למשוך משקיעים ולמנף פעילות מסחרית. לעומתם, התיאטראות המסחריים יודעים לרכוש הפקות ולגייס הון, בדרך-כלל ממשקיעים פרטיים (אנג'לים) על בסיס חלוקת סיכון ותשואה. הסיכון הגלום בכל הפקה איננו מתמצה רק באיבוד השקעה, אלא בפגיעה אפשרית במוניטין. מהניסיון האנגלי, רק שתים מתוך עשר הפקות מחזירות את ההשקעה בהן, ורק הפקה אחת מתוך עשר הופכת לרווחית. רמת סיכון כה גבוהה יוצרת קושי לגיוס הון מול דרישות משקיעים לתשואה גבוהה.

על אף היריבות השוררת בין סוגי התיאטראות השונים, מתקיים במדינות המפותחות שיתוף פעולה כלכלי אמיץ ביניהם. בעזרת קשר זה נחשפים התיאטראות הציבוריים להזדמנויות חדשות ולקהלים רחבים יותר, ומאידך התיאטרון המסחרי רוכש הצגות מוצלחות מהתיאטרונים הציבוריים.

עניין זה מעורר מחדש את שאלת המידה הרצויה של מעורבות הממשל בתחום התרבות בכלל והתיאטרון בפרט. מעורבות המדינה עלולה ליצור מתח בין חופש היצירה לבחירה "מטעם" ברפרטואר ואף בצנזורה. מאידך, קיימת הצדקה כלכלית לתמיכה ממשלתית בתרבות, לא פחות מאשר תמיכת המדינה בפעילות מחקר ופיתוח במדע ובתעשייה. השקעה בתרבות, מעבר להשגת ערכים אומנותיים נעלים, היא בעלת ערך כלכלי גבוה בהיותה כלי חיוני לפיתוח עירוני ולצמיחה כלכלית. ההשקעה בתרבות דורשת אמנם משאבים רבים, אבל היא משתלמת ביותר מבחינה מקרו-כלכלית. הגיעה השעה להכיר בכך באמצעות מבחנים כלכליים הולמים - ולא להשאיר תחום כה חשוב להכרעות על בסיס אילוצים תקציביים בלבד.

הכותב הוא לשעבר הממונה על התקציבים באוצר ויו"ר מועצת הנאמנים של תיאטרון הבימה