ביבי לא צריך את כל הפלסנרים האלה

זהו? כבר נגמר? ועוד לא הספקנו לעכל את כל הטוב הזה שנחת עלינו בהפתעה בתחילת חודש מאי. עשרה שבועות של שכרון חושים חלפו ביעף, ואנחנו כבר לא נזכה בגן העדן עלי אדמות שהובטח לנו באותה מסיבת עיתונאים בלתי-נשכחת ("החלטנו לשים את זה מאחורינו") על-ידי שני השותפים החדשים (במיל').

כבר לא נזכה לראות את אבי דיכטר מתמנה לשר להגנת העורף, או את רוחמה אברהם בלילה לשרה ללא תיק - כמה אכזרית היא הפוליטיקה.

למשברים פוליטיים יש בדרך כלל סדר ברור: קודם פורץ המשבר, אחר-כך באה הפרישה מהממשלה, ואז מתחיל הבלגן. כאן הסיפור הפוך. בראשית היה הבלגן, שהתרגש עלינו באביב עם היוזמה להקדים את הבחירות וההצטרפות המפתיעה של קדימה לממשלה; אחר-כך היה משבר הגיוס בין שני הפרטנרים הטריים; ואז באה הפרישה של שאול מופז, שהחזירה את הסדר על כנו.

בפרישתו ציווה לנו מופז את היציבות - חוזרים לקואליציה הישנה והמוכרת, גן העדן הבטוח של ביבי. מה הוא היה צריך את כל הפלסנרים האלה על הראש שלו, תנו לו ליברמן, אטיאס קצת גפני וליצמן פה ושם, איתם הוא מרגיש בבית. קואליציית החלומות האמיתית של נתניהו היא לא הארמדה האימתנית של 94 ח"כים שעמדו לרשותו עד עכשיו, אלא הקבוצה הקומפקטית והמגובשת שאיתה הוא לא הפסיד באף הצבעה בכנסת.

מה הוא צריך נתניהו את 28 המנהיגים בעיני עצמם מקדימה, כשמתחת לאף מכשכשים להם שמחים וטובי לב הפודלים החביבים והמתמסרים מסיעת עצמאות, חמשת העריקים של ברק. הם לא מופז - בעצמאות לא מאכזבים את המנהיג, בטח אם הוא יוצא הסיירת. סוף-סוף מהו עקרון השוויון בנטל בעבור חבורת ברק & קומפני אם לא עוד מאחז אידיאולוגי, אחד מיני רבים, שניתן לנטוש בחדווה בעבור מעט שררה.

הכתובת הייתה על הקיר

ההסכם הקואליציוני בין קדימה לליכוד הבטיח למעשה שתי מהפכות: האחת בחלוקת הנטל, והשנייה בשיטת הממשל.

עכשיו, נסו לשוות בראשכם כיצד נראה המשא-ומתן החפוז שניהלו אז נתניהו ומופז. האם אמרו משהו בסגנון: "קודם נגייס את בני ישיבות, אחרי 64 שנים של פטור, אחר-כך נהפוך את שיטת הממשל הנהוגה מקום המדינה - ויש לנו קואליציה". באותה מידה הם יכלו לקבוע, על הדרך, שהקואליציה ביניהם תפתור את סוגיות הליבה עם הפלסטינים ותגלה סופית מי רצח את ארלוזורוב.

הרי כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות במאי את הקיר שממתין לנתניהו ולמופז ביולי, אבל הם לא צללו לקטנות.

מופז עושה כעת את המהלך היחיד שיכול להשיב לו מעט מהכבוד שאבד לחלוטין כשהצטרף לממשלה באישון ליל. אמנם צוק מנהיגותי כאבי דיכטר כבר רטן בזעם ש"מופז מעדיף את האינטרס הפוליטי על פני האינטרס הלאומי", אבל הוא עוד יגלה ודאי בעתיד את שמופז מגלה עכשיו - יש ערך למילה ויש משמעות להבטחה שנתת לציבור.

אכן מופז חשב כפוליטיקאי כשנטש את הממשלה, וזו ההפתעה.

אחרי החיבוק עם נתניהו התקבל הרושם שעובר עליו תהליך ברקיזציה מואץ, שמשמעו על פי רוב: התכחשות להבטחותיך, התעלמות מבוחריך - בעבור כיסא בממשלה ומילה טובה מביבי.

אבל יו"ר קדימה, כך מסתבר, עדיין חושב כפוליטיקאי ולא כשכיר של ראש הממשלה. הכתבים והפרשנים כבר תהו אם קדימה תשתלב כחטיבה בליכוד או סתם תתפוגג כשם שנולדה, ואכן עתידה של המפלגה הזו לא מבשר טובות, אבל מופז לא מוכן לוותר. הישארות בממשלה בתנאים הללו משמעותה הייתה הרמת ידיים והודאה פומבית במותה של קדימה כגוף פוליטי.

אולי הסיבוב השתלם

בניתוח תועלתני קר וצר, מקיאווליסטי, ייתכן שהסיבוב הקצר בממשלה היה שווה לקדימה.

לו היו הבחירות נותרות כמתוכנן ב-4 בספטמבר, הייתה קדימה נשחטת. לו נשארה בממשלת נתניהו לאורך זמן, הייתה נעלמת. בחירות יהיו מתישהו, בעוד חצי שנה או 10 חודשים, ואולי אז היא תתרסק - עד אז קדימה עוד כאן, עם הראש מעל המים, שורדת.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10