המשק בדאון, הנדל"ן בהיי

1. זה לא שהג'וב שלנו הוא להעכיר את האווירה, במיוחד לקראת סוף השבוע, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם והעננים מתקדרים מעל המשק הישראלי:

נתונים שחשף "גלובס" בחודש האחרון מצביעים על ירידות במכירות בשוק המזון ובשוק האופנה. בעלי רשתות, ספקים וגורמים נוספים בשוק הקמעונות מדברים על יוני כעל אחד החודשים הגרועים בשנים האחרונות ומזהירים שהגרוע מכל עוד לפנינו. הם לא מהססים לשחרר לאוויר העולם את המילה המגונה מ-י-ת-ו-ן.

נתוני המאקרו הרשמיים, שבדרך כלל מפגרים בכמה חודשים אחרי המציאות בשטח, מדליקים נורות אדומות. האבטלה, גביית המסים, היצוא, הגירעון המסחרי, הגירעון הממשלתי - כולם במגמה שלילית. אפילו בעסקי ההון סיכון המצב לא מזהיר: שפל של עשור בהשקעות חדשות בסטארט-אפים.

הבורסה לא מעניינת אף אחד, מחזורי המסחר בירידה, אין כמעט גיוסים (ודאי שלא במניות ובקושי באג"ח) והמניות במגמת שחיקה - תופעה אופיינית מאוד לתקופה של האטה. אופייני שהמשקיעים מתנזרים מהבורסה בתקופות מיתון, אבל מה שלא אופייני זה החומרה והעוצמה של התופעה. מחזורי המסחר נפלו לשפל של שנים - יש ימים שהם מגרדים בקושי את ה-100 מיליון דולר. זה לא שוק הון בריא שסובל ממחזוריות של גאות ושפל, זה שוק הון חולה שסובל מחוסר אמון טוטאלי. למה? הזרים נטשו, מס הבורסה עלה, תספורות האג"ח הפכו לדבר שבשגרה, הרגולציה הכבדה - יש שלל הסברים ותירוצים (שתלויים כמובן באינטרס של הדוברים), אבל יש תוצאה אחת: אין שוק הון בישראל. צריך לומר זאת בפה מלא - יש רק בקושי כמה עשרות מניות שניתן לסחור באופן נורמלי.

מניות הבנקים נסחרות עמוק מתחת להון העצמי שלהם, 80%, 60% ויש גם 40% (במקרה של דיסקונט), אף שהם מציגים דוחות כספיים סבירים עם רווחיות בריאה. הפער בין המציאות בדוחות למציאות בבורסה לא נובע מההמלצות הקוסמטיות של ועדת זקן, אלא בעיקר מה"המלצות" המשמעותית של השוק. כלומר, השוק חושב שהבנקים, כתוצאה מההאטה במשק ומהירידה בביטחונות של לווים ממונפים, עומדים למחוק מיליארדים על הלוואות רעות. לכן השוק חושב שהונם החשבונאי של הבנקים ממש לא משקף את מצבם האמיתי. האם השוק צודק? ייתכן שהוא מגזים ומפריז בירידת ערכם של הבנקים בבורסה, בדיוק כמו במשבר הקודם, אבל התמונה הכללית ברורה: הבנקים הם הברומטר של המשק - כשהם נסחרים מעל הונם העצמי, זה סימן לגאות ולצמיחה. כשהם נסחרים עמוק מתחת להונם העצמי, זה סימן ברור לצרות, וזה המצב כבר תקופה ארוכה.

הדולר חצה את קו ה-4 שקלים, לראשונה זה שלוש שנים. חולשת המטבע המקומי מעידה בדרך כלל על חולשת הכלכלה.

הסביבה העולמית היא עוד סיבה לדיכאון כלכלי: דשים בלי סוף במצב בארה"ב ובאירופה, אבל "בארונ'ס", השבועון הפיננסי הנחשב בארה"ב, הפנה באחרונה את הזרקור לסין וקבע שהיא "כוכב נופל" העומד בפני נחיתה כואבת. "בארונ'ס" תיאר את שוק הנדל"ן הסיני כבועה של כל הבועות וסיפר על ערי רפאים שוממות מאדם; על קבלנים בשנחאי ובבייג'ין העוטפים בבד מגדלים שלא אוכלסו כדי להסתיר את החללים הריקים מהעין הציבורית.

יש רק תחום אחד שלא ממש סובל מדיכאון, שהמחירים בו משייטים בשמים, שמנותק כמעט לחלוטין מהאווירה במשק ומהנתונים העגומים: שוק הנדל"ן. לא להאמין, שערוריית הנדל"ן הישראלית היא המקור ולב המחאה החברתית, היא עיקר הבעיה של משקי הבית בישראל, אבל לכולם נוח להתפלפל על ועדת זקן, ועדת קדמי, ועדת הריכוזיות ועוד ועוד ועדות חשובות, המתארות בצורה מופלאה כשלים ענפיים, אבל לא את השערורייה הגדולה והיקרה מכולם לכיס של הישראלי הממוצע. הורדת מחירי המזון אכן הכרחית, ירידת מחירי הסלולר אכן מבורכת והוזלת השירותים הבנקאיים אכן מתבקשת, אבל כל אלו מתגמדים, לחלוטין מתגמדים, בהשוואה להוצאה המגה-כבדה של משק בית על הדיור.

עדיין לא קמה ועדה, ומן הסתם גם לא תקום, שתסביר לציבור למה זוג צעיר משלם על דירה מצ'וקמקת במרכז לפחות מיליון שקל ולמה דירה ממוצעת שווה 140-150 משכורות ממוצעות - נתונים המציבים אותנו בפסגה העולמית. הוועדה הזו לא תקום לעולם כי מסקנותיה אמורות להפנות את האצבע המאשימה לממשלת ישראל ולבנק ישראל. היא הייתה קובעת ששני הגופים הללו מווסתים בפועל את שוק הנדל"ן ומעוניינים להשאיר אותו ברמתו המנופחת, לאחר שגרמו לניפוחו, מחשש שקריסתו תערער את המשק, תמוטט קבלנים ותגרום מחיקות בבנקים.

ממשלת ישראל ובנק ישראל שולטים למעשה על שוק הנדל"ן ועל הביקושים בו במגוון כלים - ממיסוי, דרך הריבית ועד שליטה בקרקעות. רק השבוע נוכחנו לדעת עד כמה הם מעוניינים בהמשך הוויסות, כשוועדת הכספים, בגיבוי משרד האוצר, החזירה את הפטור ממס שבח ל-4 שנים לדירות להשקעה. אכן, זה היה אחד הפליק-פלאקים המרהיבים של האוצר, לאחר שהחליט בשנה שעברה לבטל את הפטור (בצדק) במטרה לעצור את חגיגת הדירות להשקעה. כך המדינה ממשיכה לעודד רכישת דירות להשקעה ולפטור את המשקיעים ממס - היגיון עקום לחלוטין. והגרוע מכול: הדרך שבה התבצע הפליק-פלאק. ההחלטה לביטול הפטור נחגגה ברעש גדול, לוותה בתיאורים מפוצצים, בכותרות חגיגיות בעיתונים ובהבטחות סרק לציבור, ואילו ההחלטה להחזיר אותו התקבלה אי שם אחר הצהריים, באמצע השבוע, בלי מסיבות עיתונאים, בלי שאיש כמעט שם לב, כמעט כמו גנבים בלילה.

2. ההחלטה להחזיר את הפטור ממס שבח מרתיחה את הדם, והיא חלק משורה של החלטות מרתיחות (הרווחים הכלואים), אבל צריך גם להסתכל על המציאות הכללית והכלכלית בעיניים פקוחות: המדינה הזו, בצורה כלשהי, חיה בשנים האחרונות בסרט. עברנו את המשבר העולמי של 2008-2009 בהצלחה, חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים, היה לנו המטבע הכי חזק בעולם, טעינו לחשוב שהמשק משגשג ומלבלב ולכל אחד יש פה תעסוקה. עכשיו מתברר שיש חור שצריך למלא לקראת השנה הבאה, משהו כמו 10-15 מיליארד שקל (גם אם מנטרלים את ההפחדות השגרתיות של האוצר), ולכן נדרשות בשפת אנשי האוצר "התאמות" בהוצאות או בהכנסות (העלאת מסים ישירים ועקיפים) ונדרשת אחריות כלכלית.

אף מדינה אינה יכולה לחיות מעבר ליכולתה, דרישות המחאה החברתית לא יוכלו להיענות וחברי הכנסת לא יוכלו להמשיך להפציץ בהצעות חוק פרטיות כאילו פנקס הצ'קים של מדינת ישראל פתוח והיד רושמת. זו הטרגדיה הגדולה, אחרי טרגדיית הדיור: הסיסמאות היפות על שוויון בנטל, על סדר עדיפויות חדש, על מאמץ לגביית מס אמת מהכלכלה השחורה העצומה שהתפתחה פה, יפנו את מקומן ל"התאמות". כלומר, הנטל ייפול על מי שכבר נושא בו.

eli@globes.co.il