החלום האמריקאי

הכל התחיל לפני קצת פחות משנה. מישהו סיפר לי על ליגת טניס מטורפת בארה"ב שנקראת World Team Tennis, או בקיצור WTT. ליגה של שמונה קבוצות מחוף לחוף, שהעונה משחקים בה אגדות-על כג'ון מקנרו, אנדרה אגאסי, מרטינה הינגיס, ונוס וויליאמס, לינדסי דבנפורט, האחים בוב ומייק בראיין, סאם קווארי, ג'ון אייזנר. טוב, מה זה קשור אליי? איך אני קשור לליגה שמשחקים בה ונוס, הינגיס או ג'וני מק? תשמע, הסבירו לי, תנסה להירשם. יש דראפט שמאפשר לכמה שחקנים להיכנס לליגה, ממש כמו דראפט של ה-NBA. מאות שחקנים מנסים את מזלם, אולי בטעות מישהו ייקח אותך.

שלחתי את הטפסים ושכחתי מזה.

ב-13 במארס, בזמן שאני בעוד חור באסיה, מנסה לדוג כמה דולרים בצ'אלנג'ר, מודיעים לי שהדראפט ההוא מועבר בשידור בטלוויזיה בארה"ב, קואסט טו קואסט. ארבעה סיבובים בסך הכל מגייס הדראפט. בתחילת הסיבוב השלישי מכריזים "קבוצת ספרינגפילד לייזרס, מספרינגפילד מיזורי, בוחרת את... אמיר וינטרוב". לא עוברות 5 דקות ואני מקבל אי-מייל מבילי ג'ין קינג האגדית, אחת ממייסדות הליגה: "אמיר, אני שמחה להודיע לך שנבחרת לליגה הטובה בעולם. הקבוצה שלך תיצור איתך קשר עוד היום, תהיה מוכן, יהיה מדהים". כמה שעות אחר כך מגיע המייל מהקבוצה שלי שמודיע לי שאפנה את כל התוכניות שהיו לי לקיץ הקרוב. הסבב המקצועני מת.

***

הליגה האמריקאית היא אחת החוויות הגדולות ביותר לטניסאי (תיכף נגיע לפלז'ר הנלווה ותבינו למה). היא מתקיימת בסיר לחץ נורא, במשך שלושה שבועות בין 9-28 ביולי. כאן גם מתחילה הדילמה: הליגה נופלת על תחרויות בסבב המקצועני שחבל לי לפספס, בעיקר עכשיו כשיש לי הרבה נקודות להגן. המשמעות היא שאני הולך להתרסק בדירוג בשביל החוויה הזאת.

הכסף הגדול מתחיל להגיע בשנה השנייה (שנה ראשונה אתה 'רוקי' ובקושי מרוויח), אלא אם נצליח להיות בין ארבע הקבוצות שמעפילות לחצי הגמר, ואז מובטח לי בונוס של 30 אלף דולר. אני חתום על חוזה שמחייב אותי לשחק את כל המשחקים, אלא אם כן נפצעתי. אסור לי בתקופה הזאת בשום אופן לשחק בסבב המקצועני. הפרתי חוזה? בום. קנס של 20 אלף דולר. בסך הכל יש שמונה קבוצות המחולקות לשני בתים - ארבע קבוצות בבית המערבי (סקרמנטו, אורנג' קאונטי, קנזס סיטי וספרינגפילד) וארבע במזרחי (ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, וושינגטון). כולן משחקות נגד כולן, ובסוף שתי הראשונות מכל בית עולות לשחק בספטמבר על תואר האליפות. החוקים שונים לחלוטין מטניס רגיל: כאן אין משמעות לתוצאה האישית שלך, אלא לניקוד המצטבר שהשיגה הקבוצה במפגש כולו. גם שיטת הניקוד שונה: סופרים "נורמלי" 1,2,3 ואין זכר ל-15, 30, 40 המסורתי. המשחקים עצמם קצרים מאוד, בסביבות 20 דקות, כשהקפטן על המגרש יכול להחליף אותך בכל רגע נתון אם הוא חושב שאתה לא משחק טוב.

הנשמות הטובות שלנו בארץ כמובן מיהרו לפרסם ש'וינטרוב לא יגיע למפגש גביע הדייויס של ישראל כי הוא הולך לשחק בליגה האמריקאית'. אז ככה, קודם כל אם נעפיל לחצי הגמר, זה באמת נופל על 13-16 בספטמבר שהם תאריכי הדייויס, אבל הליגה מאפשרת להפר את החוזה בשני מקרים מבלי להיקנס: אחד, אם אתה משחק באולימפיאדה (לא רלוונטי בשבילי); שניים, אם אתה משחק דייויס בספטמבר, אתה רשאי להצרף לנבחרת שלך, רק שתיאלץ לוותר על 30 אלף דולר בונוס שמגיע מהקבוצה.

אני הודעתי שבכל מקרה אבוא לדייויס. לא הכסף מושך אותי, למרות שהמדינה לא בדיוק מסייעת, במילים עדינות, ו-30 אלף ירוקים יכולים לעזור לי מאוד בכיסוי ההוצאות היקרות. חוץ מזה, מה העליהום הזה? אני בן 26 עוד מעט, ורוצה להרגיש כמו שחקן טניס. האם זה יותר מדי לבקש אחרי 20 שנה של טניס? שיירדו ממני קצת. אני משחק גראנד סלאמים, דייויס, צ'לנג'רים, משחק משחק ומשחק, אבל שורה תחתונה זה כסף. הכרת תודה או משהו מהמדינה אין, ובטח גם לא תהיה.

***

ככל שהזמן התקרב, הבנתי שהסיפור רציני יותר ממה שחשבתי. הכל מתוקתק ברמות הגבוהות. בהתחלה אתה צריך להעביר לליגה שש חולצות ושישה זוגות מכנסיים מהספונסר שלך. אחר כך מגיעים כרטיסי הטיסה. והנה אני כבר במטוס לספרינגפילד, מיזורי, נוחת באיזה חור באמצע ארה"ב, לא מבין לאן הגעתי. הולך לאסוף את המזוודה, ולהבדיל מהחורים שאני מגיע אליהם בעולם בסבב המקצועני, כאן מישהו בתלבושת של הקבוצה מחכה לי, לוקח אותי ברכב לכיוון המלון. ביציאה מהשדה אני מזהה שלטי חוצות ורואה... אותי! כל 500 מטר יש שלט חוצות ענק שלי (!). אני שואל את הנציג של הקבוצה מה קורה כאן. "זה? זה עוד כלום. חכה כשנגיע למלון".

מגיעים להילטון. שם מודיעים לי שהחדר מוזמן לי ל-22 יום. בחדר מחכה "סט שחקן" - בגדים של הקבוצה, פוסטרים שלי, תמונות שלי, כרטיסים למשחקים עם התמונות שלי, תגים לאנשים אם אני רוצה לתת (אבל אין לי למי לתת). פותח את המעטפה ממנהל הקבוצה שמעדכן אותי "היי אמיר, ברוך הבא. נפגשים לארוחת ערב היום, וממחר מתאמנים ומתחילים לעבוד". מחליק את היד פנימה, ופוגש מפתח ועליו צמוד פתק "have fun" עם סמיילי קטן מצורף. מפתח למרצדס s600 חדשה. אני כמעט נופל על הרצפה.

מאיפה כל הטוב הזה נופל עליי? אז ככה, המודל של הליגה מאוד ברור: יש כאן לא מעט כוכבים שמושכים לא מעט ספונסרים. הכוכבים האלו מבטיחים גם כסף מזכויות שידור, וגם כרטיסים נמכרים בלא מעט כסף. ביום חמישי נערך אחד הקרבות המרתקים של הליגה, משחק בבית המזרחי בין ניו יורק לבוסטון. ניו יורק הציבה למשחק הזה את שני האסים הגדולים שלה - הינגיס וג'ון מקנרו, בוסטון הוציאה מהבוידעם את אנדרה אגאסי. למשחק הזה נמכרו כרטיסים ב-250 דולר. מי לא ירצה לראות משחק כזה? בשבת בהתמודדות בין ניו יורק לוושינגטון נבחר מאצ'-אפ בין הינגיס (ניו יורק) לוונוס וויליאמס (וושינגטון).

***

ובחזרה לקבוצה הקטנה שלי: בארוחת הערב מתברר לוח הזמנים הרצחני, כזה שמעולם לא חוויתי. 14 משחקים ב-20 יום מחכים לנו. כמות הטיסות פסיכית. המשחק הראשון נערך ביום שני, בשלישי בבוקר טסים לניו יורק, ברביעי טסים לקנזס סיטי, אח"כ לפילדלפיה. בשבת משחק בית בספרינגפילד, ומיד אחריו טסים לוושינגטון, ביום שני לניו פורט, וזה ממשיך וממשיך וממשיך. אין יום ואין לילה. איפה הסבב המקצועני ואיפה זה. אני מסיים כל יום בסביבות 23:30, אח"כ טיפול אצל הפיזיותרפיסט הצמוד של הקבוצה, ואז מקלחת וארוחת לילה. בסביבות 3 לפנות בוקר אני זוחל למיטה. ב-8 כבר צריך להיות בלובי בדרך למטוס.

לפני משחק החוץ הראשון שלנו, אנחנו מגלים שבמקום שדה התעופה הרגיל של ספרינגפילד, הרכב של הקבוצה לוקח אותנו לשדה תעופה צדדי. כולם פותחים עיניים כשהאוטו עוצר ליד מטוס פרטי קטן עם 10 מקומות. תכירו, זה המטוס הצמוד שלכם לשלושת השבועות הקרובים.

***

המשחק נגד קנזס סיטי נערך באצטדיון שמפוצץ ב-2,500 מקומות. רק שבשונה ממה שאנחנו רגילים, הליגה היא חלק מהפנינג גדול והאצטדיון נבנה במיוחד להתמודדות. מיקמו אותו באמצע מדרחוב, כשאנחנו משחקים ממש בדאון טאון של העיר, כולם מסתכלים עלינו מכל הבניינים. כל הזמן יש מוזיקה בין הנקודות להקפיץ את הקהל ואותנו. הלחץ הוא עצום, הסט הוא עד חמישה גיימים, אין זמן לטעויות כי אין זמן לתקן.

אנחנו עכשיו אחרי בדיוק חצי ליגה; ניצחתי חמישה משחקים והפסדתי שניים, אבל בכללי המצב שלנו גרוע - הקבוצה שלי הפסידה שש פעמים וניצחנו רק פעמיים, ואנחנו מדורגים במקום האחרון בבית המערבי. אין לי מה לעשות לגבי זה. אבל, סוף סוף אני מרגיש כמו שחקן אמיתי, שמשחק עם הגדולים ביותר.

מתייחסים אליי כאן כמו אל טניסאי לכל דבר. אני מפסיד שלושה שבועות של תחרויות חשובות, אני הולך לרדת בדירוג. האם זה שווה? עוד לא סיימתי, אבל אני כבר מחכה שיבחרו אותי בשנה הבאה בדראפט.