עוד "טרגדיה אישית"?

לאחר המקרה השני בו אדם הצית עצמו בגלל מצבו הכלכלי, יועצי התקשורת של רה"מ ודאי עובדים עכשיו שעות נוספות. לדבר על "טרגדיה אישית" עשוי להיראות מנותק מדי בפעם השנייה, בטח אם הימים הקרובים עלולים עוד לספק לנו סיבוב שלישי ורביעי של מופע אימים כזה. וכשהטרגדיה האישית חוזרת על עצמה פעם ועוד פעם, כבר אין כאן שום דבר אישי. הסיפור הוא לא תמיד אותו סיפור, האנשים לא אותם אנשים, נכה של צה"ל הוא לא נכה של הביטוח הלאומי. האחרון שהצית את עצמו אולי לא יודע את זה, אבל במדינת ישראל הוא עוד נחשב לנכה לוקסוס.

ולמרות כל מה ששונה, רב הוא הדמיון. אדם מוכן לשרוף את עצמו למוות כאקט של מחאה נגד המדינה. לא אהבה נכזבת, לא כישלון אישי, גם לא תחושה של מיאוס בחיים - אלא מיאוס בחיים שלנו כאן. זהו כתב אישום חברתי, נוקב, כתוב באותות של אש ושל דם, ובין אם זהו כתב אישום צודק או מופרך - הממשלה חייבת לערוך חשבון נפש ולהגיש כתב הגנה משלה. עליה להסביר מדוע היא מייבשת את שירותי הרווחה וכל שירות ציבורי אחר, כחלק מאג'נדה להמאיס עליהם את הציבור ולהפקיר אותם בידי כוחות השוק וחסדי הפילנתרופיה. עליה להסביר מדוע נכים בישראל, מהחוליות החלשות ביותר בחברה, חשים שהמדינה מתאכזרת אליהם יותר מאכזריותו של הטבע או אכזריותה של המלחמה. כאילו אלה לא הספיקו.

הממשלה תצטרך להסביר מדוע משה מחולון נחשב פחות לשמוליק ממגרון, למה אין כסף למיטות אשפוז אבל תמיד יש כסף לעוד כביש עוקף ועוד יחידת דיור בצד הנכון יותר של המפה, המפה הפוליטית כמובן.

ממרומי מגדל השן של האקדמיה זעקו בשבוע שעבר ראשי האוניברסיטאות נגד הפיכתה של מכללת אריאל לעוד אוניברסיטה בישראל. "זו החלטה פוליטית", הם זעמו, וחשפו בכך את ערוותם וצביעותם. כל יום מתקבלות כאן החלטות פוליטיות, חלקן חשוכות, אנטי חברתיות ואנטי דמוקרטיות, ולמרות זאת לראשי האוניברסיטאות לא היה דבר לומר על כך. הם שתקו עד שהפוליטיקה שיחקה נגדם. כן, זה פוליטי, הכול פוליטי. המחאה פוליטית, דפני ליף פוליטית, משה סילמן פוליטי, כך גם ההצתה של היום.

מי שרוצה לשנות את סדרי העדיפויות, לחזק את מעט ההגנות הסוציאליות שעוד נותרו פה ולמנוע את מעשה הקיצון הבא, לא צריך לפחד מהפוליטיקה. עד אז, זה לא באמת חשוב אם ההגדרה למה שקורה פה היא טרגדיה אישית או לאומית.