הטעות של האזרח דרור פויר

תחת הכותרת "אזרחי ישראל, בבקשה תמותו" פרש בסוף השבוע עמיתי דרור פויר את מחאתו, שהיא מחאת רבים, על מה שנראה כפגיעה אפשרית במערכת הפנסיה על ידי משרד האוצר.

הדברים באו על רקע דיווחים על "מבצע מתגלגל" חדש של האוצר, כדי להתמודד עם הארכת תוחלת החיים. קראתי בעיון, הסכמתי עם דברים רבים עד שהגעתי לקטע שבו פויר עורך השוואה סמויה, לא מודעת אפילו, בין פנסיה לבין חסכון.

באותו רגע ידעתי שהאוצר ניצח, גם הפעם, בוויכוח עם האזרח פויר.

פנסיה לא צריכה להיות רק חיסכון, אחרת כל הסיכון על מה שמתרחש בתחום הפנסיה הוא על החוסך, כלומר העובד הבודד. תכנית פנסיה צריכה לכלול גם מרכיב זכויות לפנסיה, כשיעור משכרו של העובד בשנות עבודתו.

זו רשת ביטחון נדרשת כדי לבטא את אחריות החברה כלפי הפרט, את הסולידריות אשר מונעת מאדם שפורש מעבודתו להפוך לנתון לחסדיה של עמותות צדקה למיניהן.

כאשר מגדירים פנסיה כחסכון, כאשר קובעים שהמקור לקצבה החודשית של הפנסיונר הם רק החסכונות שלו, פוטרים את הממשלה מכל אחריות לגורלו הפנסיוני של אותו עובד. למעשה, זו הייתה מהות כל הרפורמות שהונהגו בישראל בתחום הפנסיוני מאז 1995, להשאיר כל עובד

ללא רשת ביטחון ציבורית, להסיר כל אחריות מעל הממשלה, פרט לתשלומי הביטוח הלאומי. כל תכנית ממשלתית מאז אותה שנה באה כדי להבטיח שהעובד לא יוכל לטעון לאחריות ממשלתית, החל מדרישת האוצר שהעובד יחסוך על מנת לקבל קצבה, דרך התכנית להקטין את החשיפה למניות וניירות ערך מסוכנים כלל שהגיל עולה ועד להנהגת פנסיית חובה.

כנגד כל אלה הייתה צריכה להיות דרישה אחת בסיסית: שיעור מסוים מהפרשות העובד, נניח 20% עד 25% צריכים לרכוש לו זכות לפנסיה, אשר אינה תלויה הצבר החיסכון או התשואה עליו, אלא כשיעור משכרו. מרכיב זה, יחד עם קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי אמורים לספק רשת ביטחון כלשהי לעובד. כל דיון אשר נותר בגבולות המשוואה חסכון היא פנסיה מחמיץ את העיקר.

כל הסיכונים עליך

לפני כמה חודשים היה נדמה שהעיתון דה מרקר בקמפיין משלו, שאף קיבל חשיפה תומכת בתוכנית הבוקר של קרן נויבך, למען "רפורמה" אשר תציל את הפנסיה בישראל. לפי הקמפיין הזה, אם כספי החיסכון יושקעו בתעודות סל, או מוצרים דומים שעוקבים אחרי מדדים, עלות ניהול הכסף תרד, ואפשר יהיה להוריד דמי ניהול.

אכן, יש חשיבות גדולה להורדת דמי הניהול, אבל לקבוע שזה המהלך אשר יציל את הפנסיה, הוא לקבל את התפישה המושגית של הממשלה בענייני פנסיה.

במצב כזה, כל הסיכונים כולם נופלים על כתפי ה"חוסכים". אם שוק ניירות ערך עולה או יורד, אם תוחלת החיים מתארכת, אם ועדת האשראי של קרן הפנסיה או חברת הביטוח תיתן הלוואה לחברה חדלת הפירעון. הכול נופל רק על הקצבה העתידית של הפנסיונר. דרור פויר יכול למחות, אבל כל זמן שהמבנה הפנסיוני הוא מה שהוא היום, אין כל דרך לחלץ את הפנסיונרים לעתיד מצרה, אם היא תתרחש.

נכון שפנסיה צריכה לכלול מרכיב משמעותי מאד של חיסכון, אחרת כל העול הזה ייפול על כתפיו של הדור הבא. הסיבה לכך היא פשוטה: כלל לא ברור שהדור הבא יהיה מוכן להתמיד בתשלומי קצבאות פנסיה לאורך זמן.

סביר יותר להניח כי במצב זה המעמד הבינוני יחבור למי שמציע לו להקטין את הקצבה החודשית של "זקנים לא פרודוקטיביים" ולדאוג רק לבני משפחותיהם. לכן רוב הפנסיה צריכה להיות מבוססת על חיסכון לטווח ארוך, אבל היא צריכה לכלול את אותו מרכיב חיוני של רשת ביטחון.

אבי טמקין הוא פרשן המקרו של "גלובס"