דירה להשכיר

הספר האהוב ביותר על בתי הקטנה, שקד, בימים אלה הוא "דירה להשכיר", של לאה גולדברג. הילדה רק בת שנה ושמונה חודשים וכבר יודעת להעריך את תפיסת העולם של היונה, שבניגוד לזמיר, לחזיר, לנמלה ולארנבת, מוצאת בכל אחת מהחיות שגרה במגדל בן 5 הקומות, את היפה והחיובי שבה.

מה ששקד עדיין לא יודעת זה שיש חיות שעבורן לבחור דירה להשכרה לפי אופי השכנים, הוא לוקסוס שהם לא יזכו לו לעולם. לחיות האלה קוראים בני אדם, או ליתר דיוק - בני אדם שמבקשים לשכור דירה בתל-אביב. בזמן האחרון מדובר בשני בני אדם שהם גם ההורים הפרטיים שלה.

3 שבועות חלפו מאז שזוגתי ואני התחלנו לחפש דירה חדשה להשכרה בתל-אביב והתחושה היא שלעולם לא נמצא אותה. שנה אחרי שפרצה המחאה החברתית על רקע מחירי הדיור והמצב שהיה אז בלתי נסבל, הפך לבלתי נסבל בעליל. התרגום של "בלתי נסבל בעליל" הוא שמחירי השכירות האמירו משנה שעברה בכ-10%-20%. המשמעות היא שלא ניתן למצוא במרכז/צפון תל-אביב, דירת 3 חדרים במצב סביר, שמחירה פחות מ-5,500 שקל.

אבל תהליך חיפוש הדירה בתל-אביב, אינו גובה רק מחיר כלכלי עצום, אלא גם מחיר נפשי כבד. פעם אחר פעם מצאנו את עצמנו בימים האחרונים, מצטופפים עם עשרות זוגות דומים, בדירות שהיו צרות מלהכיל את כולנו, ומנסים לשכנע את בעל הדירה כי עליו לתת דווקא לנו, ולא לאחרים, את האפשרות לשלם לו אלפי שקלים תמורת דירת הגן (כלומר, שני מטר רבוע של אבק וגללי כלבים) המשופצת (שופצה נפלא בשנות השבעים של המאה הקודמת), ברחוב שאין בו בעיית חניה (ולא רק בעיית חניה אין בו, גם חנייה אין).

נכון. אנחנו לא חייבים לגור בתל-אביב. כמו רבים אחרים אנחנו בהחלט יכולים לשכור דירה בגבעתיים/רמת-גן/בת-ים/חולון ולשלם שכר דירה גבוה פחות. אבל קיבינימט - טוב לנו בתל-אביב ואנחנו אוהבים אותה על כל מגרעותיה. אבל כנראה שתל-אביב לא אוהבת אותנו. היא אוהבת רק משפחות עשירות, או רווקים שיכולים להצטופף בדירות שותפים צרות.

אם היינו עכשיו ביולי 2011 אולי הייתי מציב אוהל בשדרות רוטשילד כדי להפגין נגד מחירי הדיור ולנסות לשנות את המצב הקשה הזה.

אבל ביולי 2012 כבר ברור שמחאה מסוג זה לא עוזרת, לפי הממצאים בשטח, היא אולי אפילו קצת מזיקה. ביולי 2012 כדי להביע מחאה אנשים שורפים את עצמם. אבל לי יש בבית ילדה לגדל ולהקריא לה את "דירה להשכיר". אלא אם אזכה ב"לוטו של הדירות", כל שנותר לי לעשות הוא פשוט "לקפל את הזנב", ולעזוב את תל-אביב. העיר שאני כל-כך אוהב, ושכל-כך שונאת אותי.