אבל תיתן קרדיט, כן? דרור פויר בטקס האוסקר של היחצנים

יום ראשון בערב, האגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות. האירוע: "האריה השואג", שזו התחרות השנתית של איגוד יועצי התקשורת ויחסי הציבור בישראל.

בניגוד לרבים מעמיתיי, אני דווקא אוהב יחצנים ויועצי תקשורת, באמת. כמי שעוסק בעיתונות כבר כמה ימים, אני רואה בהם חברים לדרך ויודע להעריך את התרומה ואת המקצועיות של מרבית העוסקים בתחום. ואולי זה המקום להתקומם מול היחס המחפיר שהוא מנת חלקם לפעמים.

אבל זה לא רק בקטע מקצועי. כאדם שאין לו הרבה חברים ואת מרבית שעות היום שלו הוא מבלה בחברת עצמו, אלה הם היחצנים ויועצי התקשורת שמזכירים לי שאני חי, שיש עולם שם בחוץ - ואיזה עולם!

לפעמים עוברים עליי ימים שלמים בהם בני האנוש היחידים שאני מדבר איתם, למעט המשפחה הגרעינית שלי, הם יחצנים ויועצי תקשורת. הם שולחים לי מיילים על מבצעים חדשים, הם מעדכנים אותי בפועלם של סלבריטאים, כמו גם בחיי היומיום של מנהלים בכירים. הם מזמינים אותי לאירועים ולפסטיבלים. הם מדווחים לי על הנחות. הם מספרים לי על חידושים בתחומים שלעולם לא ידעתי שאפילו קיימים.

לדוגמה, הבוקר (כלומר שלישי) קיבלתי מייל על מוצר בשם "בצקלו", שזה מערוך נירוסטה חלול שניתן למלא בקמח לרידוד קל ונוח. מדהים, לא?

בחגים הם שולחים לי כרטיסי ברכה; כשנולדו ילדיי הם שלחו לי פרחים; כשיש לי יום הולדת הם יודעים מזה איכשהו, ועוד. הם חלק מחיי. הם תמיד מתעניינים בשלומי ותמיד ממש נחמדים ונורא סבלניים אליי, ותמיד הם סולחים כשאני לא ממלא את חלקי המינימלי במערכת היחסים בינינו.

את חלקם - או יותר נכון, חלקן - אני מכיר כבר הרבה יותר מעשור, ואנחנו שמחים לראות איש את רעותו. אני מדבר אתכם על נשים מפוארות כמו עליזה חורי, נאוה פיליזר ודפנה טריואקס - המלאכיות שלי. ויש גם רבות ורבים אחרים, ותקצר היריעה.

אני, מצדי, תמיד משתדל לדבר אליהם יפה, משתדל להבין אותם ולא להתעצבן כשהם שולחים לי מייל ואז מתקשרים לבדוק שהוא הגיע, ואז שולחים אותו שוב, ושוב, ושוב מתקשרים, ומסמסים ליתר ביטחון, ואז גם שולחים הזמנה בדואר. לא תמיד הייתי כזה, אבל התרככתי.

ואתם, האזרחיות והאזרחים הטובים של מדינת ישראל, אפילו לא יודעים בדרך-כלל עד כמה גדול ומהותי הוא תפקידם של האנשים האלה. כי בסופו של יום - אלה האנשים שאומרים לכם מה לחשוב, ולא פחות חשוב: על מה לחשוב.

אתם באמת חושבים שיום אחד קמתם והחלטתם - לבד, בעזרת המחשבה החופשית שלכם - שגיוס חרדים או העלאת תמלוגי המדינה מהגז זה דבר חשוב? תחשבו שוב. נדמה לכם שהמשט לעזה בשנה שעברה הרגיז אתכם בגלל מה שהיה בו? אל תחמיאו לעצמכם.

אתם אמנם בני אדם ייחודיים ומקוריים, כל אחד מכם הוא פתית שלג חד-פעמי שלא מזכיר במאום את חברו, אבל נסו שוב להיזכר בשלג האחרון שראיתם: כל הפתיתים השונים האלה, המיוחדים, החד-פעמיים, האם אינם נופלים כולם לאותו כיוון? אתם באמת חושבים ששר התמ"ת הגיע בכוחות עצמו למסקנה שהצעת החוק לפיקוח על מעונות יום תפגע בילדים והחליט למשוך אותה? תשכחו מזה.

כל הדוגמאות שהבאתי לעיל התמודדו השנה בתחרות "האריה השואג". המאבק בחוק טל, אגב, זכה. לצד הדברים החשובים האלה התמודדו גם קמפיינים לאבקות כביסה, לתחנות דלק, לתחליפי חלב לתינוקות ולשאר מוצרים.

ההומוגניות של המקצוע

כל המחשבות האלה עוברות לי בראש כשאני יורד במדרגות הנעות אל הקומה שבה מתקיים האירוע ומדפדף בחוברת המפרטת את הקמפיינים המתחרים. למטה אני פוגש את החברות ואת החברים מעולם היח"צ. פה נשיקה על הלחי, שם לחיצת יד אמיצה. אבל אחרי משהו כמו דקה וחצי אני מרגיש שמיציתי לגמרי את האירוע, מה גם שהאלכוהול היחיד שמוגש הוא יין די בינוני.

מלצריות מסתובבות עם מגשים עמוסים פינגר-פוד. אני לוקח מין קיש בצל בגודל מטבע של 5 שקלים ומקבל חתיכת כווייה בלשון. הצד הטוב בזה: אני יכול להמשיך ולשתות את היין בלי לדאוג לעניין הטעם.

על הקיר הענק מוקרנים תמונות ושמות של העוסקים בתחום באמונה. כל-כך משעמם לי, שאני מתחיל לעתיק את השמות. בואו והשתעממו עמי. איריס רוזנברג. אבי רחמים. רונית שטרן. אמיר רוזנבליט. יעזור סבר. רני רוגל. שפרה קרימולובסקי. נטלי זיו. מעין נוה. איתן לוין. קובי בכר.

תאמינו לי - מילאתי חצי מחברת בשמות האלה. לא היה שם אף שם ערבי, אגב. כולם נראים פחות או יותר אותו הדבר ומוכרים פחות או יותר את אותם המוצרים. אביטל זלמנוביץ'. עטרה ישראלי. צ'רלי לוין. ברוריה ביגמן. יניב אפוטה. כל-כך הרבה שמות, כל-כך מעט עניין.

באירועים כגון אלה אני בדרך-כלל נוטה לפתח שותפות גורל אמיצה עם המלצריות, הברמנים, המנקים ומפני השולחנות. כי כל מי שפה בא ליהנות, ורק אנחנו בתפקיד. שותפות הגורל הזו לא מתבטאת בכלום, מלבד מבטים וחיוכים שאומרים את הכול. אנחנו, האנשים העובדים, קולטים אחד את השני, וזה תמיד נחמד.

שלב המינגלינג נמשך נצח ומרגיש קצת יותר בזכות האקוסטיקה הנוראית בקומה התחתונה של האגף החדש של המוזיאון. אני נשען על הבאר, שותה יין פושר שאת טעמו כאמור איני מזהה, ומקבל פציינטים.

כל-כך הרבה כרטיסי ביקור קיבלתי. ובכל זאת היו כמה שנגעו ללבי, כמו דאדי דלאל וארקדי דייץ', שהקימו את המשרד שלהם באשדוד ועכשיו מנסים לכבוש את תל-אביב. בהצלחה, אחים! אהבתי מאוד את העבודה שעשיתם על רשת טופ קידס. הם מבטיחים להתקשר, ואני עושה את עצמי כאילו אזכור את זה.

רני רהב, אתה חסר

אחרי משהו כמו 1,500 שנה מזמינים אותנו להיכנס לאולם. הטקס מתחיל. דב גילהר מנחה באותו הקסם חסר הקסם המוכר שלו. יו"ר האיגוד, גב' פופי אריאלי (עוד חברה ותיקה לדרך), עולה לברך.

רשימה אינסופית של תודות וגם כמה קלישאות. חלקן מדגימות טוב את הדימוי העצמי של העוסקים בתחום. הם עדיין רואים את עצמם כילד החורג או הבן-דוד המוגבל או האח הלא מוצלח של תעשיית הפרסום.

בעיניי, אגב, זה להפך. פרסומאים במהותם הם שקרנים נפוחים ומלאים בעצמם. יחצנים במהותם הם אנשים טובים שאוהבים לרצות. הראשונים ירמו אותך, האחרונים ינסו לשכנע אותך. זה הבדל עצום.

אריאלי נואמת ומספרת שבתחום עובדים כ-4,000 איש, והוא מגלגל כחצי מיליארד שקל בשנה. אפשר להכפיל את זה, היא אומרת. התחום נהנה מפריחה חסרת תקדים. "תם עידן המונולוגים הפרסומיים, זהו זמנו של הדיאלוג. זה הזמן לכבוש טריטוריות חדשות". היא מודה לרני רהב, שלא נמצא פה היום. גם לי הוא חסר.

אחר-כך מנכ"ל יפעת, מני אברהמי, נותן סקירה של השנה שהייתה. שנה של מאבקים. הוא עובר אותם אחד-אחד, וזה באמת מרשים כשזה מוצג ביחד, מהרשויות המקומיות, דרך ששינסקי, עבור בעובדים הסוציאליים, בקוטג', בגלעד שליט, בהדרת הנשים, במתמחים - ועוד, ועוד. את כל המאבקים האלה ליוו אנשי היח"צ. חלקם באמונה ובחינם - וחלקם בציניות ובכסף גדול.

אחר-כך מזמינים לבמה את כבוד שר התיירות סטס מיסז'ניקוב לקבל את הפרס על הקמפיין לבחירת ים המלח לאחד משבעת פלאי עולם. הקמפיין נכשל, כמובן, אבל זה לא מפריע למיסז'ניקוב להציג את זה כאילו זו הצלחה עצומה ואישית שלו, וכמובן של המדינה. נו, מילא.

השר מבטיח לבנות עוד 16 בתי-מלון בים המלח. נראה לי שהוא לא היה שם מזמן. להגדיר את המקום הזה (שמדינת ישראל דופקת כבר שנים) כפלא עולם וכהצלחה תדמיתית זו איוולת שאין כדוגמתה.

אחר-כך יש מין קטע שאמור להיות מגניב, שבמסגרתו היחצנים צוחקים על העיתונאים - מין קליפ של פספוסים כזה. פה חזאי מתבלבל, שם נופל המיקרופון של דנה וייס, פדיחות בקנה-מידה זערורי. אבל הקהל על הרצפה מרוב צחוק.

מכאן הערב באמת מידרדר בקצב מהיר. יש המון פרסים בהמון קטגוריות נורא משעממות - קמעונאות, דיגיטל, תרבות, מגזרים (כן), ועוד. עולים, מקבלים פסלון, מצטלמים, יורדים. יש פרס על הגירסה היחצנית למפעל חיים, שזה "יקיר האיגוד", אבל אני אפילו לא יודע למי הוא הוענק, כי ברחתי משם הרבה לפני.