איך אתם אוהבים את הדרסאז' שלכם?

אני יודע שחלקכם ירצה לסקול אותי על המשפט הבא, אבל המשחקים האולימפיים הם מקסימום אמצעי יעיל להקטנת הפיהוק הקיצי עד לפתיחת עונת הכדורגל. גם מי שמרגיש איך הדם מטפס לו לראש למקרא מכתמיו של בבון הכדורגל, אנא יקרא בסבלנות עד הסוף ורק אחר כך ילך להתכונן לתחרויות סוחפות כמו דרסאז', קליעה למטרה או שחייה צורנית.

נתחיל מהמכנה המשותף הרחב שעליו אין עוררין: אני מעריץ את נחישותם, התמדתם, כוח הרצון, המקצועיות - תבחרו כל פרמטר שתרצו - אצל הספורטאים האולימפיים. אני בטוח שהם יותר מקצוענים מ-90% מהכדורגלנים שמחלקים את זמנם עם אימון וחצי ביום, בין מועדונים של ערסים בנמל תל אביב, השווארמה ששייכת ליו"ר חוג האוהדים המקומי והקולקציה החדשה של אופנת מלדיני. אבל זה עדיין לא זה. קחו את הג'ודו למשל, ענף ספורט שאחראי להכי הרבה מדליות אולימפיות בישראל (שלוש, לא?): מה ההבדל בין יוקו לקוקה? גמרתם לגרד את הראש במבוכה? ובכן, התביעה סיימה.

כמו רובנו, גם אני מסוגל לצפות באריק זאבי או באליס שלזינגר ולייחל לנגינת "התקווה", מתוך רצון טוב וכן לתקוע אצבע בעיני הגויים ימ"ש. אבל ככל שאני מחשיב את עצמי לייצור תבוני, עדיין לא קרה לי שצפיתי בקרב ג'ודו והצלחתי להבין מי ניצח בו. תמיד השופטים הרימו דווקא את ידו של המתמודד שהוטל מובס, לפחות בעייני, על המזרן. גם מקצועות נחשבים יותר, כמו שחייה, קשה לצרוך: גמר פה, גמר שם, אבל בעיקר אם יש איזה פלפס בסביבה. למה? כי את פלפס אני מכיר, וזו אולי הבעיה של המשחקים האולימפיים: 99% מאתנו צופי הטלוויזיה מזהים, חוץ מהספורטאים הישראלים, אולי את פלפס או את יוסיין בולט או את בלאנקה ולאסיץ', ובמקרה שלה זה לא רק בגלל הגובה שאליו היא מנתרת.

ואם כבר מדברים גלויות, מה עם שאר התחרויות: קפיצות סוסים? זה מה שעושה לכם את זה? כוננות פיגועים? חיבוק עם לימור לבנת על הפודיום? ואולי תחרות אופניים נגד השעון? שמא תאמרו זריקת דיסקוס והטלת כידון? הרי מדובר בשריד אנכרוניסטי לתרבות ההלניסטית, זאת שנגדה אנחנו אוכלים סופגניות בחנוכה.

***

זה לא תמיד היה ככה: פעם, בימי המלחמה הקרה, עוד איכשהו הצלחנו להתעניין בענפי ספורט אזוטריים, רק בגלל שבצד אחד עמד רוסי ובשני אמריקני. רק שהפעם האחרונה שבה זה קרה היתה במונטריאול 1976 (עיר שרק לא מזמן גמרה לשלם את החובות על האולימפיאדה ההיא); את מוסקבה 1980 החרים המערב; את לוס אנג'לס 1984 החרים המזרח. ועד לסיאול 1988, כבר הוציא לנו גורבצ'וב את כל הכיף מהאולימפיאדה. פלא שבן ג'ונסון ופלו-ג'ו התחילו להשתמש?

אני מודה שאני בהחלט מסוגל להבין שנשות השחייה הצורנית עובדות על התיאום המושלם במים יותר מאשר צ'אבי ואינייסטה על הטיקי-טאקה. אבל ראבאק, אני לא יכול למחוא כפיים לנשים שמסתובבות עם אטבי כביסה על האף בלי לפרוץ בצחוק.

והלוואי שזה היה נגמר שם, כי יש ענפי ספורט שמצטלמים ממש רע ולא ברור איך בעידן הטלוויזיה של ימינו הם עדיין בתוכנית האולימפית. הנה למשל טניס שולחן. גדלתי בבית משותף שבחדר הכביסה שלו היה שולחן פינג פונג. עד היום, תנו לי חמש דקות להסיר את החלודה ואין אחד שיוריד אותי מובס מהשולחן. אבל לראות את גמר הטניס שולחן על מדליית הזהב, זה לא. ומה אתם יודעים על קרב 5 המודרני, שהוא אחד מ-26 הענפים האולימפיים: ידעתם שמדובר בענף שהמשתתפים בו צריכים להתחרות בחמישה ענפים שאין ביניהם שום קשר קלוש - ירי באקדח, שחייה ל-200 מטר, קרב סיף, ריצת שדה ל-3 ק"מ וקפיצות ראווה בסוסים.

***

זה עדיין לא אומר שאין הצדקה לאולימפיאדה. יש ועוד איך: המשחקים האולימפיים, אם לשפוט לפי האנשים שאני מכיר שהבטיחו את מקומם בלונדון למרות שהם אינם ספורטאים (וששם משפחתם אינו ורשביאק), הם ה"קדימה" של הספורט העולמי. התכנסות אחרונה של "השבט הלבן", רגע אחד לפני שכל הקטע המערבי הזה נגמר סופית. הם משלמים מינימום של 500 ליש"ט ללילה במלון, קונים כרטיסים במחיר דומה אצל הספסרים, מתחככים באנשים כמותם וקופצים למסעדה היפנית הטרנדית בנוטינג-היל כדי לנשנש משהו. חפשו אותם ביציע עם דגלי הלאום, מריעים לאיזה ג'מייקני שאת שמו לא הכירו עד לפני חמש דקות ושאותו ישכחו בעוד עשר.