חודש יולי קריטי לבנימין נתניהו. ב-6 ביולי 1999 הוא הודח מראשות הממשלה, הפסיד בבחירות לאהוד ברק שעמד אז בראשות ישראל אחת - העבודה, הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות.
בעמדו על הבמה לצד רעייתו שרה (אירוע שלימים מיצב את הסיסמא "בואי שרה'לה הולכים"), ולקול קריאות הכאב של החברים במרכז הליכוד, הודיע כי הוא פורש מהכנסת ומחברותו בליכוד, יוצא ל"פסק זמן מהפוליטיקה" ומשאיר את המפלגה בידיו הנאמנות של ממשיכו, אריאל שרון. מאז הכול היסטוריה. לא נעימה.
מלכות נתניהו הראשונה נפלה אז בהצבעת אי אמון בכנסת, בשלהי דצמבר 1998, לאחר שכשלו ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. להדחתו פעלו אז כמה מאנשי הימין בקואליציה, שהתנגדו לחתימתו הטרייה על הסכם וואי (23.10.98, בין נתניהו לראש אשף יאסר ערפאת, בנוכחות הנשיא האמריקני ביל קלינטון וחוסיין מלך ירדן, למימוש הסכמי אוסלו. אבל מי באמת זוכר?).
אליהם הצטרפו בשמחה אנשי מפלגות שמאל באופוזיציה, שרק חודשים בודדים לפני כן הבטיחו וחזרו והבטיחו לו רשת ביטחון אם רק יקדם את המשא ומתן מול ערפאת. המבטיחים שהפרו את הבטחתם טענו אז כי נראה להם שאינו מתכוון באמת ליישם את אשר חתם עליו.
בנימין נתניהו / איור: גיל ג'יבלי
ביבילוגים מומחים טוענים שאת הרקע האמיתי לרומן הרומנטי הזעיר של הקיץ הזה, עם שאול מופז וחבורת אנשי קדימה, כמו גם ההיסוסים הכבדים שלו, כלומר הכניעה שלו לשותפות הקואליציוניות החרדיות בעניין חוק לגיוס חרדים, שהוא אישית מחשיב כהכרחי, לאומי ונחוץ מאין כמותו - צריך לחפש הרבה שנים אחורה.
בטראומה של אותו קיץ לוהט שבו ראה, ולא האמין שהוא רואה, המוני ידיים, בעיקר את הידיים הימניות, המורמות לסילוקו מהשלטון. אותו שלטון שהוא כל כך אהב אז וכל כך אוהב היום.
עברו 13 שנה מאז יולי השחור ההוא, כשהודח וגלה למדבר הפוליטי - ונתניהו יכול לסמן את ניצחון ההישרדות. בקרוב שלוש שנים וחצי בשלטון. עם זאת, דצמבר, אותו חודש שמחזיר לזיכרון המבעבע את הצבעת האי אמון ההיא נגדו, טרם הגיע וגם הוא מועד מפחיד.
אפשר להניח שעד דצמבר הקרוב מישהו, כמו שלי יחימוביץ', שאול מופז או שליח מכוח חיים רמון-ציפי לבני, יקום וינסה שוב להדיחו בהצבעת אי אמון. עם זאת, להערכת אנשיו, הימין, השותפים הקואליציוניים שלו שמחזיקים לו ממשלה יציבה, למד כבר אז את השיעור: כאשר הימין מדיח ראש ממשלה מכהן רק בגלל שהוא לא מספיק ימני לטעמו - הוא מקבל ראש ממשלה חדש שהוא לחלוטין שמאלי.
לפחות זה מה שהיה אז אהוד ברק כשנבחר לראשות הממשלה. היום הוא ידיד אישי, שר הביטחון הצמוד והמוערך של נתניהו. יחד הם מתכננים את ההתקפה על אתרי האטום של איראן. או שלא.
חזר לכס המנהיגות
כך קרה שהחודש, אחרי דשדודים, פטפוטים והמוני אס.אם.אסים מיותרים ורדודים שיצאו יום יום מלשכתו, חזר נתניהו והתיישב מחדש על כס המנהיגות. העובדה שהעז, לראשונה זה חודשים, להסתכל לחורים שבתקציב בעיניים, לגעת בכלכלה העמוסה אי ודאות מאיימת וגם לקבל החלטות וגזירות כואבות, שיפגעו בשכבות אוכלוסייה רחבות ובהן רבים מתומכיו הפוטנציאליים - אומרת שהוא החליט להישאר.
הוא לא יביא להקדמת הבחירות מיוזמתו והוא גם מאמין שהשותפים הבעייתיים שלו, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן וש"ס של הרב עובדיה יוסף, שכבר יצאו נגד ההחלטות התקציביות של השבוע הבא, לא יעזו לברוח לו. ולו רק כי הניסיון מראה שאתה יודע איך אתה נכנס להצבעת אי אמון אבל אתה לעולם לא יודע איזו ממשלה חדשה תוציא מזה.
stella-k@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
