תיקו סטטיסטי

בתחילת החודש ציטטנו כאן סוקר דעת קהל ידוע בארה"ב. הוא העיד על אומנותו, שהיא "אמנות, לא מדע". הוא רמז לתפקיד המרכזי שממלאים ניחושים (מלומדים כשלעצמם) בשקלול הדגימות.

מאז התפרסמו כמה סקרים מרכזיים, עם שאלונים מסובכים ועם שקלולים רבי דקויות. חתומים עליהם חשובי הסוקרים באמריקה, והם התפרסמו בזירות היוקרתיות ביותר - גדולי העיתונים, בשיתופן של רשתות הטלוויזיה החשובות ביותר. והנה כי כן אנחנו יודעים עכשיו פחות ממה שידענו לפני הסקרים, או לפחות פחות ממה שחשבנו שאנחנו יודעים.

הסקר האחרון, שהתפרסם ביום ד' לפנות בוקר (וול סטריט ז'ורנל עם רשת אן.בי.סי.), מעמיד את ברק אובמה ביתרון של 6% על פני מיט רומני. זה יתרון הגדול מסטיית התקן (4%), והוא מרשים כשלעצמו. הוא כמעט משתווה ליתרון אובמה בבחירות של 2008. הוא גדול בהרבה מיתרון ג'ורג' בוש הבן בבחירות של 2004.

הממצאים האלה לא עוררו סנסציה, ואפילו מפרסמיהם התנועעו באי-נוחות. מנסחי הכותרות באתר הרשת של וול סטריט ז'ורנל בחרו להטעים דווקא אותו חלק של הסקר המבשר טובות לרומני: היתרון שיש לו, כאשר הנסקרים נשאלים למי מן השניים "יש רעיונות טובים יותר" לשיפור המצב הכלכלי.

לא ספורט. עדיין לא

מעטים מאמינים, שלנשיא יש יתרון כה ברור. יתר על כן, סקר קודם, מורכב ורציני לא פחות (ניו יורק טיימס/סי.בי.אס) העמיד את רומני בשבוע שעבר ביתרון של אחוז אחד על פני אובמה. אחוז אחד שקול כנגד תיקו, אבל גם תיקו הוא הרבה פחות, או הרבה יותר, מהפרש של ששה אחוזים. סקר בולט אחר (וושינגטון פוסט/אי.בי.סי) הראה תיקו מלא, 47% לכל אחד.

גם סקרי המעקב היומיים של מכון גאלופ, עם מדגמים קטנים הרבה יותר, מוסיפים להצביע על תיקו. האינדקס של rcp.com, המשקלל את כל הסקרים, מעניק לאובמה יתרון מבוטל של 1.3%.

העצה היחידה שאפשר לחזור ולהשיא (וכמובן לא לעמוד בה) היא להתעלם לפי שעה מן הסקרים. רובנו חוטאים לעתים קרובות בייחוס תכונות של תחרות ספורט לפוליטיקה. אבל כאן כדאי להתאזר בסבלנות. הבחירות עשויות בהחלט להסתיים בהכרעה ברורה לכאן או לכאן, אבל נראה שזינוק גדול של אחד המועמדים יתרחש, אם בכלל, רק בשלבי הסיום, ובוודאי לא לפני השבוע השני של ספטמבר.

קצת קשה להחליט מי מן השניים צריך להתנחם בחוסר יכולתו של היריב לפרוץ קדימה. ניצחון של אובמה בנובמבר יהיה מנוגד כמעט לכל תקדים, במובן הזה שנשיאים נוטים לאבד את הבית הלבן בעיצומו של משבר כלכלי ושל אבטלת המונים.

לכאורה, השוויון הסטטיסטי ברוב הסקרים צריך לעודד את הנשיא. אבל אוסף חולשותיו הנתונות של היריב הרפובליקני הוא כזה, שנשיא מכהן, בוודאי נשיא בעל כריזמה ופופולריות אישית, היה צריך לעקוף אותו בסיבוב מבלי לחזור ולהפנות את ראשו אחורה.

שככה מאוד ההתלהבות

הסקרים אינם מרבים בהירות, מפני שאין הם מראים חד-משמעית מי יטרחו להצביע בנובמבר. לנשיא יש יתרון היפותטי רב חשיבות בין מיעוטים. יש לו כמובן בכורה לא-מעורערת בין שחורים, 90% ויותר; יש לו יתרון עצום בין מהגרים מאמריקה הלטינית ("לאטינוס", או "היספאנים"), 60% ויותר.

במדינות קריטיות במיוחד, שבהן הפרשי הניצחון וההפסד עשויים להימדד בעשיריות האחוז, ליתרון הזה יש משמעות מיוחדת. הקול ההיספאני עשוי להכריע את הכף במדינות חיוניות בדרום-מערב ארה"ב (נוואדה, ניו מקסיקו), במדינות מפתח במערב (בייחוד קולורדו), כמובן בפלורידה ממליכת-המלכים; הקול השחור עשוי להכריע את הכף בווירג'יניה ובצפון קרוליינה.

אבל האומנם יגיעו אל הקלפי אלה המביעים תמיכה בנשיא, כאשר שואלים אותם? בארץ בעלת שיעורי הימנעות עצומים, זה כלל לא בטוח. במטה אובמה, דאגה מיוחדת מסיבים מדדי ההתלהבות שהסקרים המורכבים מציגים. פעם אחר פעם עולה, כי שככה מאוד ההתלהבות בציבורים שתמכו באובמה ב-2008. אז, התעוררות כמעט משיחית הביאה אל הקלפי אנשים שעד אותו הזמן לא נכללו כלל בקטגוריה של "מצביעים סבירים".

לא קשה להבין את חוסר ההתלהבות. הנה השבוע למשל מתקיימת הוועידה השנתית של "הליגה העירונית הארצית" (nul.iamempowered.com), ארגון שקם לפני מאה שנה ויותר כדי לקדם את זכויות האזרח של עניי הערים, בייחוד שחורים. תמיכתו באובמה נתונה ומובטחת, אבל מנהיג הארגון דיבר השבוע באכזבה ובדאגה. האבטלה גבוהה בכל מקום, הוא הזכיר, אבל גבוהה כפליים בין השחורים. בעלי עסקים שחורים מתקשים לקבל אשראי בנקאי. המצב אמנם השתפר מאז נכנס אובמה לבית הלבן, אבל לא במידה המעוררת התלהבות.

אם זה אמור ביחסם של שחורים אל הנשיא השחור הראשון, קל וחומר זה אמור בהיספאנים. המהגרים הלטינו-אמריקניים וצאצאיהם נוטים היסטורית למפלגה הדמוקרטית. אבל בהיעדר סנטימנטים מיוחדים כלפי אובמה, ולנוכח המצב הכלכלי, הפוטנציאל האלקטורלי הניכר של ההיספאנים עשוי להתבזבז.

הסקר של השבוע מראה דיכוטומיה מעניינת: יכולתו של איש העסקים מיט רומני לשפר את הכלכלה מעוררת אמון בין מצביעים, בייחוד אלה שעדיין לא החליטו; אבל באותה השעה יש אמון הרבה יותר גדול ביכולתו של הנשיא להגן על האינטרסים של המעמד הבינוני, תהיה הגדרתו המדויקת של המעמד הזה אשר תהיה.

הרפובליקנים גם משלמים מחיר על הדימוי הציבורי של רומני כמורם מעם, מולטי-מיליונר מיוחס שאינו מסוגל להבין ללבם של רוב האמריקנים. צודק, או לא צודק, זה המצב.

האיש הגבוה ביותר בחדר

מיט רומני החליט לבלות את הימים הבאים בדילוגים בין לונדון (האולימפיאדה, להזכיר שהוא הציל פעם את אולימפיאדת החורף מהתמוטטות; ונשפי התרמה של תומכים אמריקניים עשירים המתגוררים שם) לורשה (להזכיר שהוא יהיה קשוח כלפי פוטין) ולירושלים (ידידו האינטימי רב השנים מר נתניהו, מסבסדו הנדיב מר אדלסון, תורמים בקינג דיוויד).

משלוש הבירות, ירושלים היא היחידה שיש לה סיכוי כלשהו להשפיע על מצביעים. רומני אמנם הבטיח שלא להגיד שום דבר בגנות אובמה מעבר לים, אבל עצם התחככותו במרפקי נתניהו תזכיר למספר מסוים של מצביעים יהודים שהוא "טוב לישראל". בבחירות צמודות מאוד - מאוד, מאוד - זה אולי יעזור, במדינות כמו פלורידה ואוהיו.

דפוסי ההצבעה של היהודים ב-80 השנה האחרונות מעמידים אותם חד משמעית לצד הדמוקרטים, גם אשר הרפובליקנים הם ידידים מושבעים של ישראל. אני משער שרומני בא לישראל פחות כדי לחזר אחרי קולות יהודיים, והרבה יותר כדי לחזר אחרי כסף של יהודים. בענייני כסף, לא הרוב קובע. מר אדלסון אמר פעם, כי כאשר יעמידו אותו על חפיסת הדולרים שלו הוא תמיד יהיה האיש הגבוה ביותר בחדר. פוליטיקאים מתעניינים תמיד בגבוהי-חפיסות.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com