האם יוקמו איים מלאכותיים בישראל כמתקני קליטה לגז?

האזור המערבי של נמל חיפה יהפוך בתוך חמש שנים ל"חזית ים עירונית". את מקום המזח לפריקת הגרעינים והנמל הצבאי הנמצא שם מאז ימי המנדט יתפסו טיילת, בתי קפה ואולם קונצרטים (כתבה בנוסא המסחר על הים בעמ' 14). התוכנית המהפכנית הזו, שמקדמת עיריית חיפה, אושרה החודש במועצה הארצית לתכנון ובנייה, ורק כמה בעיות "קטנות" צריכות עדיין לבוא על פתרונן לפני שנוכל להאזין לקונצרט קאמרי על מזח הסטי"לים במפרץ.

הבעיה "הקטנה" הראשונה היא מציאת מקום חלופי עבור מתקני הנמל. אתר אפשרי כזה הוא נמל המפרץ העתידי, שאמור לקום באזור נמל הקישון. אלא שאישור התוכניות להקמת נמל המפרץ מתעכב בגלל התנגדויות הארגונים הסביבתיים. גם אם התוכניות יאושרו לבסוף, כלל לא ברור אם הממשלה תבחר בחיפה כאתר המועדף להקמת הנמל החדש וייתכן מאוד שתעדיף על פניה את אשדוד. אפשרות אחרת היא שהמדינה תחליט להקים בחיפה נמל בבעלות פרטית, שיסרב מן הסתם, לקלוט את ספינות חיל הים.

אבל אפילו אם יימצא מקום חלופי, יצטרך מישהו לממן את פינוי המתקנים מהשטח. עלות העתקת הבסיס הצבאי לבדו מוערכת ב-10 מיליארד שקל. השאלות האלה עדיין פתוחות אבל "הישג" אחד כבר נרשם: היחסים בין ראש עיריית חיפה יונה יהב לעובדי הנמל הגיעו לסף פיצוץ. יו"ר הוועד מאיר תורג'מן הודיע על סכסוך עבודה והבהיר לעובדים כי יהב הוא מעתה 'אישיות בלתי רצויה' בשטח הנמל.

סיפור הטיילת בנמל חיפה הוא ביטוי למאבק גובר והולך על שטחי החוף הנדירים של ישראל. מתקני התשתית הקיימים נתקלים בלחצים מתגברים והולכים של רשויות מקומיות שלוטשות עיניים אל שטחי החוף היקרים שהם תופסים. בינתיים מקדמת המדינה תוכניות להקמת מתקני תשתית חדשים שיאפשרו לישראל להשתמש במאגרי הגז הטבעי שהתגלו במימיה, להרחיב את קיבולת הנמלים כדי שיוכלו להתחרות בנמלים אחרים באזור ולייצר עוד מים מותפלים לאוכלוסייה הגדלה. היכן יוקמו המתקנים האלה? כיצד תצליח המדינה להשיג אישורים להקמתם?

לא בחוף שלי

מתקני התשתית העיקריים לאורך קו החוף הישראלי כוללים נמל תעופה אחד (שדה דב), שני צינורות גז, שני נמלי ים גדולים (אשדוד וחיפה), שלושה מתקני התפלה (אשקלון, פלמחים וחדרה) וארבע תחנות כוח (באשקלון, אשדוד, תל אביב וחדרה). הם מכוערים, מזהמים, מרעישים ופוגעים בערך הנדל"ן שבקרבתם. מעל הכול הם תופסים שטחי חוף נדירים שהיו יכולים להיות מרינות, טיילות וחופי רחצה. אבל הם כאן כדי להישאר ובעתיד אף יתרחבו ויתרבו. מה לעשות, צרכי התחבורה, האנרגיה והמים של מדינת ישראל רק גדלים משנה לשנה ואת מרבית מתקני התשתית החופיים אי אפשר להזיז לפנים הארץ ולנתק את הקשר שלהם לים.

בממשלה החלו להשתמש בכינוי נימב"י לסיווג התנגדות התושבים והרשויות המקומיות להקמת מתקני התשתיות. נימב"י, ראשי התיבות באנגלית של הביטוי "לא בחצר האחורית שלי". מול הנימב"י עומד האינטרס הממלכתי לספק חשמל, מים וגז לאזרחים. לעתים מצטרף אליו גם האינטרס העסקי של קבוצות יזמים כמו ספקי הגז או זכייני מתקני ההתפלה.

ההתנגשות בלתי נמנעת אך תוצאותיה הסופיות גם הן כנראה אינן נמנעות: התושבים יצליחו אולי לעכב פרויקטים אך סיכוייהם לנצח בטווח הארוך את האינטרס הלאומי ואת המדינה נראים קלושים. מתקני התשתית הלאומית הם כנראה המתמודד החזק ביותר על שטחי החוף האחרונים שנותרו פנויים.

בשנים הקרובות נראה רציף נמל אחד לפחות שייבנה בנמל חיפה או אשדוד; מתקן התפלה גדול בשורק ומתקן נוסף קטן יותר שייבנה מצפון למפרץ חיפה; שני צינורות גז חדשים שיונחו ברצועת החוף בין נתניה לקיסריה. אל כל אלה עשוי להצטרף מתקן הנזלת גז ענק שיוקם באזור אשקלון או באילת.

איום הטילים

תגליות הגז של ישראל עתידות להביא ברכה גדולה למשק, להוזיל את מחיר החשמל ולהפחית משמעותית את זיהום האוויר מתחנות הכוח. הבעיה היא שהגז מופק בים וכדי להביא אותו לכאן יש צורך להקים מערכות הזרמה מורכבות על החוף. תשתיות הגז האלה הן אחד האיומים הגדולים על שטחי החוף הפנויים במדינה.

שנתיים בדיוק מלאו לניצחונם של תושבי זכרון יעקב, קיסריה חדרה ויישובי הסביבה במאבקם נגד הקמת "אתר הנחיתה" באזור חוף דור. מדובר במתקן יבשתי לא גדול שאמור לקלוט את הגז המוזרם דרך הים ממאגר הגז "תמר", לנקות אותו, ולהזרים אותו בלחץ מופחת לתוך הצנרת הארצית. התוכנית להקמת המתקן, שהוכנה על ידי יזם פרטי, נגנזה, והמדינה נשלחה לעשות שיעורי בית בעצמה.

המאבק מתחדש

שנתיים אחר כך עומד המאבק להתחדש במלוא העוצמה. לפני שבועיים אושרו במועצה הארצית חמישה אתרים אפשריים להקמת שני מתקני קבלה. האתרים נמצאים בסמוך למתקני טיהור השפכים של עמק חפר וחדרה, בשטח תחנת הכוח חגית שליד יוקנעם, ושני אתרים באזור חוף דור. הרשויות המקומיות שהאתרים נמצאים בשטחן כבר מאיימות בעתירה לבג"צ.

התושבים חוששים שהמתקן ישמש בסיס שסביבו תתפתח תעשייה מבוססת גז. בנוסף, הקרבה למתקן אסטרטגי, מגדילה לטענתם את הסיכון לנפילת טילים ביישובים סמוכים אליו.

המועצות דורשות כי המתקן יוקם כולו בים, אך צוות מתכננים בראשות האדריכל גדעון לרמן מתנגד נחרצות לכך, בנימוק שמתקן ימי אינו אמין מספיק. המדינה התכוננה הפעם היטב למאבק. צוות מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר, עוקב מקרוב אחר התקדמות התוכנית, בהתאם לדד-ליין שאותו קבע נתניהו לאישור התוכנית: חודש אוגוסט 2013. בנוסף רשמה המדינה הישג סמלי חשוב כשהחברה להגנת הטבע, הגוף הסביבתי הנחשב לכאורה לחשוב ביותר, הודיעה על תמיכתה בהקמת המתקן. הנימוק: מתקן הקבלה יאפשר להגדיל את השימוש בגז טבעי לייצור חשמל, וכתוצאה מכך יפחת השימוש בפחם, בסולר ובמזוט, חומרים המזהמים את הסביבה הרבה יותר מגז.

מתקן הקבלה עצמו תופס שטח קטן יחסית וייתכן שיוקם באתר חגית המרוחק כ-10 ק"מ מקו החוף. אבל צינור הגז שיתחבר אליו מהים מחייב הקצאת "מסדרון בטיחות" ברוחב של קילומטר, שיאפשר שימוש מוגבל, אם בכלל, ברצועת החוף.

חלום נתניהו

המאבק על מתקני הקבלה יהיה משחק ילדים לעומת התוכנית הבאה של המדינה. נתניהו חולם על ייצוא הגז הישראלי לסין ולמדינות המזרח, ולשם כך יש להקים מתקן להנזלת גז.

מדובר בקומפלקס ענק שעלותו מעל 10 מיליארד דולר ושבהקמתו יועסקו 5,000 איש. מתקן ההנזלה תופס מאות דונמים ומחייב מרחקי בטיחות גדולים בשל תהליכים כיווץ נפח הגז. האתרים המתאימים להקמת המתקן הם מתחמי חברת קצא"א באשקלון או באילת.

גורמי התכנון מזהירים מפני הקושי העצום לאשר תוכנית כזו והיזמים בכלל מעדיפים שהמתקן ייבנה בקפריסין הסמוכה. אך אנשי נתניהו מסרבים לשמוע. המועצה לביטחון לאומי קבעה כי מתקן ההנזלה הוא מתקן אסטרטגי מדרגה ראשונה ולכן הוא יוקם בשטח בשליטה ישראלית.

"העתודות יספיקו ל-30 שנה לכל היותר"

מתוך כ-200 קילומטר חוף, נותרו בישראל לא יותר מ-20 קילומטר שיכולים לשמש לבניית מתקני תשתית לאומיים. על עתודת הקרקע האחרונה הזו צפויים להתנהל מאבקים קשים מול ארגונים סביבתיים, רשויות מקומיות, יזמי תיירות ומסחר ותושבים שצמאים לעוד חוף.

אפילו אם כל 20 הקילומטרים יוקדשו להקמת פרויקטים כמו תחנות כוח, התפלה והנזלת גז - עדיין לא יימצא פיתרון ארוך טווח למצוקה. "עתודות החוף של ישראל יכולות להספיק לצרכי המשק ל-25 השנים הקרובות, 30 שנה לכל היותר", אמר ל"גלובס" גורם ממשלתי בכיר.

מצוקת הקרקע תחייב את נמלי הים לפעול ביעילות רבה יותר, לעבוד 24 ביממה, 365 יום בשנה, כמקובל בעולם. באשר ליתר מתקני התשתית, הולכת ומתגבשת ההכרה בקרב גורמי התכנון כי ישנו רק פתרון אחד לבעיה - הקמת איים מלאכותיים. על גבי האיים האלה ניתן יהיה להקים את מתקני התשתית העתידיים ואולי אף להעביר אליהם מתקני תשתית קיימים.

הרעיון הזה מיושם כבר עשרות שנים בהולנד, הסובלת אף היא ממצוקת שטחי חוף קשה. ביפן, מקאו והונג קונג, מקימים כיום שדות תעופה אך ורק על גבי איים מלאכותיים.

בחודש שעבר החליטה הממשלה להקים צוות היגוי בראשות משרד המדע לבדיקת היתכנות הקמה של איי תשתיות מול החופים. הצוות כבר קיבל החלטה חשובה: בשל מחסור חמור בחול לכרייה אין לישראל אפשרות להקים איים קבועים. הפתרון המסתמן הוא בניית אי צף. על אי כזה אי אפשר להקים שדה תעופה אך ניתן לבנות עליו מתקני התפלה, תחנות כוח ומתקני קליטת גז. גם זו בשורה.