החור בתקציב הוא דווקא הזדמנות

הגיע הזמן שבנוסף להטפות מוסר וסיפורי אימה על "יוון וספרד" נזכה, אנחנו, הציבור הישראלי למידה של שקיפות מצד ממשלתנו לגבי ההוצאה על פי סקטורים שונים באוכלוסייה.

אולי זכאי האזרח הישראלי לדעת מה עושה מערכת הביטחון בכספה, למשל. אולי הוא זכאי לקבל דין וחשבון מסודר לגבי סכומי הכסף שרשות המסים מוותרת עליהם מדי שנה בגין תכנוני מסים ומי הם הנהנים העיקריים מכך. ובכלל - לא הגיע הרגע שאגב סתימת חור תקציבי יוכלו אזרחי ישראל לקבוע מה חשוב להם יותר ומה חשוב להם פחות?

כפי שהדברים נראים כרגע, המהלך הפיסקלי הנוכחי לא יהיה שונה ממה שעבר עלינו בהקשרים דומים בשנים האחרונות: מתגלה צורך מידי לסתום חור בתקציב ולשם כך מחברים חבילה שכוללת הגדלת נטל המס ב-13 מיליארד שקל, ולצידה רושמים שורת "קיצוצים" במשרדי הממשלה, שחלקם אמתיים וחלקם פיקטיביים.

החור בתקציב הוא הזדמנות, אך במקום לנצל אותו כדי לדון בסדרי עדיפויות לאומיים, כפי שדרש בנק ישראל, אנו מקבלים טקס שבו התקשורת מדברת על "גזירות" והאוצר מדבר על "אחריות", תוך שהוא ממליץ לאזרחים להפנות את המבט אל עבר יוון וספרד. טקס צפוי מראש.

מה אין בטקס הכל כך צפוי הזה? אין כל דיון על סדרי עדיפויות, אין כל דיון על לאן, ולמי, הולך הכסף ומה נעשה אתו. קצת כותרות על תמרונים פוליטיים, כמה ראיונות של שר האוצר וראש הממשלה, הצבעה קצרה וחסל. עד הסיבוב הבא.

הכתובת היתה בדו"ח

אי שם בדו"ח בנק ישראל אשר פורסם בתחילת השנה חבויה הייתה אמירה מדאיגה לגבי ממשלתו של בנימין נתניהו. כך נכתב באותו דו"ח:

"הגירעון מנוכה המחזור עלה השנה ל-3.3 אחוזי תוצר - חזרה לרמה של תחילת שנות האלפיים. עמידה בתקרת הגירעון ובתקרת ההוצאה הציבורית והקטנה משמעותית של יחס החוב לתוצר, היא אתגר גדול לשנים הקרובות ותחייב הכרעות ממשלתיות בהיקפים משמעותיים לגבי סדרי העדיפויות הלאומיים".

שני דברים בפיסקה לעיל היו צריכים להדאיג את ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראשית, האמירה שמדובר ב"הכרעות ממשלתיות בהיקפים משמעותיים". השני, והחשוב יותר, ההתייחסות ל"סדרי עדיפויות לאומיים". אך כל מהותה של פעולת הממשלה הנוכחית בתחום הכלכלי מבוסס, בדרך זו או אחרת, על ניסיון להתחמק מהכרעות, ויותר מכך מדיון פומבי ואמתי על סדרי עדיפויות לאומיים.

מתנחלים, גני ילדים ופצצה איראנית

לאורך כל שנות הקדנציה של הממשלה, במקום תכנון ארוך טווח קבלנו העמדת פנים בדמות "תקציב דו שנתי". במקום מדיניות המבוססת על שיעורי צמיחה רב שנתיים, קיבלנו מדיניות זיג זג, על פי הכוחות הפוליטיים שהיו פעילים באותו רגע. אם היה צריך לפייס מתנחלים, הובטחו מאות מיליונים לבנייה מעבר לקו הירוק, ואם היה צריך לכבות מחאה חברתית האוצר נאלץ לבלוע את מימון חינוך לגיל הרך.

אם היה צריך לממן את הפחדת הציבור בגין "המצב הביטחוני", הוסכם להעביר למשרד הביטחון 5 עד 6 מיליארד שקל במצטבר מעל למה שהובטח במתווה ברודט.

קשה לדעת מה הייתה המדיניות של הממשלה בכל השנים האלה, פרט לרצון לדחות הכרעות. וכך במקום דיון רציני והכרעה קיבלנו במשך חודשים ארוכים, תמרונים פוליטיים, צירופי מפלגות, פילוגי מפלגות ועוד מיני מהלכים שנועדו לדחות את הקץ עד אחרי המבול.

אבי טמקין הוא כלכלן ופרשן המקרו של "גלובס"