מהרוקר נותר ג'וקר

אביב גפן באלבום האוסף "פסיפס" הוא ההשתקפות המושלמת שלנו. של מה שנותר מחלומותינו אחרי שהתנפצו להם על קרקע המציאות

הוא היה התקווה הלבנה הגדולה של הרוק הישראלי. של המוזיקה העברית. יוצר בלתי נלאה. מלחין בחסד. כישרון מזוקק. דמיינתי איך הוא ממריא ללונדון, חותם על חוזה בינלאומי ומתמסר באולפן לג'ורג' מרטין. זה היה נראה לי מובן מאליו. הוא היה הרי לנון וגם מקרטני. החספוס המתריס של המחאה השוצפת עם הרכות המתנגנת של הבורגנות הנינוחה. בשנות ה-90, בעשור האבוד, הוא מיתג את עצמו בחוכמה כמורד כריזמטי. כפרובוקטור חסר בושה. כסופרסטאר צעקני שמוכן להישרף על הבמה. ילדי אור הירח סגדו לו. התקשורת קיבלה את פניו בהשתאות. אפילו ב"יש עם מי לדבר" הוא משך בקביעות טלפונים נזעמים. המסלול הכין את עצמו להמראה.

אז מה נותר מאגדת אביב גפן? אוסף. "פסיפס" שמו. עשרה קטעי מוזיקה. חלקם חדשים, אחרים מוכרים. בהופעה חיה. באולפן. עם עידן רייכל. ואביתר בנאי. גם שרון ליפשיץ כאן. ו"אור הירח". ו"סוף העולם". ו"טיפות". ו"בובות". מולחנים לעילא. נעימים לאוזן. מחליקים לגרון ללא רחש נלווה. קיטש מעורב בשמאלץ עם קורטוב מלנכוליה ודוק של עצב משייט מעל. פסנתר נוגה, קול שעומד להישבר ומהלכים מוזיקליים שלופתים את הלב. רק שבסרט הזה כבר היינו. ולקחנו אותו גם ב-VOD. השידור החוזר, איך נאמר, מתעתע. מותיר בגרון כאב עמום. כמו אז, כשהכול שקע ונעלם.

את הזעקה המירה יבבה

שנת 2000, השנה שבה הכול קרה, הייתה שנת השיא של גפן. האלבום המופתי "יומן מסע", עם שרשרת שירים כתובים היטב, הפקה מוזיקלית בוטחת ומכירות נאות של עשרות אלפי עותקים, הציג את גפן כיורשם של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שגם ערכו בדיסק הופעות אורח. אבל פעמוני אזהרה כבר צלצלו ברקע. פרץ האלימות המתין מעבר לקיץ. רק חודשים ספורים יחלפו והקריירה שלו תתמוטט במקביל להתרסקות תהליך השלום, פריצת האינתיפאדה השנייה ועלייתו לשלטון של אריאל שרון. כשברחובות הערים התפוצצו אוטובוסים וההמונים זמזמו בעיניים לחות את "דרכנו", לגפן כבר לא היה מה למכור. המנוני השלום יצאו מהאופנה וגם הלהיטים החדשים שרקח היוו רק הד קלוש ליצירות הגאוניות מהעשור החולף. פרויקט בלאקפילד, עם פיטר וילסון מהרכב הרוק הבריטי פורקיופיין טרי, לא צלח. וכיבוש לונדון נראה רחוק מתמיד. אז מה נשאר?

זה מה שנשאר: כישרון ההלחנה. ההגשה הרגשנית. התגובות היהירות. סיפורי ההצלחה המפוקפקים. ובעיקר החרדה מהעתיד. אם יש עתיד. "פסיפס", יותר מהכול, הוא מהלך מסחרי חפוז, אלבום נואש שמנסה לתפוס את קצה זנבה של התהילה מתוכנית הריאליטי THE VOICE, שבה שימש גפן כשופט. השירים שנבחרו נעים להם באזור הדמדומים שבין יצירה אישית נוגעת ללב לפופ סינתטי, עם השפעות קלאסיות שהותאמו למוזיקת מעליות פר-אקסלנס. מהרוקר נותר הג'וקר. את הגיטרות החליפו המקלדות. את הזעקה המירה יבבה. ומה שהיה פעם כל-כך טעון, נשמע, לפחות באוזניי, קצת מעושה. ואולי הכול מתחיל ונגמר בציפיות. על סף גיל 40 גפן מוכיח שלהלחין הוא עדיין יודע, אבל מסתפק במעט, מעט מדי. הופעתו הבינונית בפסטיבל הפסנתר גרמה לי צביטה בלב. והבחירה בעידן רייכל, הכוכב הגדול באמת של העשור החולף, כשותף לדרך, מצערת. גפן יכול היה להחזיר את אריק איינשטיין לקדמת הבמה. להקים להקת רוק מחודדת. או להעמיק ליצירות מורכבות יותר. הוא בחר בכסף. הוא ההשתקפות המושלמת שלנו. של מה שנותר מחלומותינו אחרי שהתנפצו להם על קרקע המציאות.

אביב גפן - פסיפס. הליקון. 36 דק'