הזיוף החדש

האם נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, שגה בניתוח המשפטי שהוביל אותו להחלטתו שלא לנקוט צעדים נגד השופטת ורדה אלשיך, בעקבות התנהלותה בפרשת "הפרוטוקול המשופץ"?

זו המסקנה המסתמנת בעקבות ניתוח ההנמקות שפירסם גרוניס במכתבו מאתמול (ב') לשר המשפטים, יעקב נאמן, שבו המליץ לשר שלא להביא לוועדה לבחירת שופטים הצעה להעברתה של אלשיך מכהונה, ולא להגיש נגדה קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.

במכתבו קבע גרוניס כי ממצאיו של נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, מובילים למסקנה כי הדרך שבה שינתה אלשיך את פרוטוקול הדיון, שהתקיים באולמה בספטמבר 2011, לא הייתה בהתאם להוראות הדין, ואולם תוכן הפרוטוקול, לאחר השינויים שערכה, משקף את מה שאירע ונאמר באולם - דהיינו הוא מהווה "פרוטוקול אמת".

מכאן, קובע גרוניס, "שאין לדבר על זיוף כלל". לפי עמדתו, "יש הבדל מהותי בין מקרה שבו נעשה תיקון עובדתי שאין לו בסיס במציאות - לעומת תיקון שהפגם שבו נובע מכך שהוא אינו תואם את הוראות הדין מבחינת הדרך שבה בוצע".

יצוין כי מאז נחשפה הפרשה, נעשה בתקשורת ובפניות למערכת המשפטית שימוש במונח "פרוטוקול משופץ", שבו השתמש לראשונה עו"ד רפאל ארגז, שנגדו הגישה אלשיך תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, באמצעות הפרוטוקול שבו ערכה שינויים.

כמה כלי תקשורת עשו בהמשך שימוש במונח "פרוטוקול מזויף", ומאידך החלו גורמים אחרים לכנות את הפרשה בשם "הפרוטוקול המתוקן", המרמז כאילו נפלה שגגה בפרוטוקול המקורי של הדיון.

האמנם, כדבריו של נשיא העליון, אין לדבר על זיוף? מדובר בעבירה פלילית, המנויה בחוק העונשין, הקובעת כי "זיוף הוא עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והעשוי להטעות; או שינוי מסמך בכוונה לרמות או ללא סמכות כדין".

ואכן, מאז פרוץ הפרשה הביעו גורמים שונים, במערכת המשפטית ובשיח הציבורי, עמדה שלפיה מעשיה של אלשיך מהווים לכאורה גם עבירה פלילית. במקביל, התקבלו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, פניות בבקשה שיורה על פתיחת חקירה פלילית בעניין, ואולם היועץ החליט שלא לפתוח בחקירת הפרשה במסלול הפלילי.

שינוי או זיוף?

אלא שהבעייתיות נעוצה באופן שבו הגיע גרוניס למסקנתו ש"אין לדבר על זיוף כלל" - לאור העובדה שלדידו, הפרוטוקול - לאחר השינויים שערכה בו אלשיך - משקף את המציאות, והקושי היחיד הוא שאופן עריכת השינויים לא תאם את הדין. מסקנה זו סותרת הלכות מפורשות של בית המשפט העליון, שנקבעו לאורך השנים בסוגיית הזיוף.

באותם פסקי דין נקבע כי אף אם מסמך החשוד כמזויף משקף לאחר הזיוף את המציאות העובדתית, עצם העובדה שהשינויים שבו נעשו בניגוד לחוק הופכת אותו למסמך מזויף.

כך, למשל, נקבע בשנת 1979 על-ידי השופט שלמה אשר, בהסכמת השופטים יואל זוסמן ואהרן ברק. מדובר היה בעניינו של מיכאל פאפאשווילי, עולה חדש שהגיש בקשה לקבל רישיון למונית, על בסיס מסמכים שהעידו כביכול כי שימש נהג מונית בארץ מוצאו.

השופטים קבעו כי אפשר שהנאשם אכן עבד כנהג מונית לפני עלייתו ארצה, ואולם הדבר איננו משנה את מהות הזיוף, מאחר ש"השימוש במסמכים מזויפים אסור, גם אם מטרתם להוכיח אמת אובייקטיבית".

ב-1996 חזר בית המשפט המחוזי בירושלים על מסקנה זו. המדינה עירערה למחוזי על זיכויה של מגי דברשווילי מעבירת זיוף, לאחר שזו הציגה מסמך שהתיימר להעיד על כך שקיבלה הסמכה כאחות בארץ מוצאה. ערעורה של המדינה התקבל, והנאשמת הורשעה בדין, לאחר שנקבע שוב כי "גם אם תוכן התעודה היה נכון, זיוף הטופס הופך את התעודה למסמך מזויף".

ההלכה המשפטית מלמדת, איפוא, כי עצם העובדה שתוכנו של מסמך עובר שינויים (או תיקונים, שיפוצים או זיופים) שלא בהתאם להוראות הדין - קרי: באופן לא חוקי - הופכת את המסמך המוגמר למזויף, אף אם לאחר השינויים הוא משקף את האמת העובדתית.

גישה זו מנוגדת לעמדתו של הנשיא גרוניס, שלדידו מהחלטת הנציב גולדברג עולה כי הפרוטוקול ה"משופץ" משקף את שנאמר ונעשה באולם בית המשפט, והפגם שלפיו אלשיך שינתה את הפרוטוקול בניגוד לדין איננו הופך את המסמך למזויף.

חשיפה לביקורת שיפוטית

יש לציין כי גולדברג מעולם לא קבע את המסקנה שגרוניס מבקש להיבנות ממנה. בהחלטת הנציב מעולם לא נקבעה מסקנה מפורשת בשאלה האם הפרוטוקול משקף, לאחר "שיפוצו", את שנאמר באולם בית המשפט.

ואולם, הנציב מזכיר את עמדותיהם של 3 עורכי דין שנכחו בדיון - שניים מהם טוענים כי המשפטים שהוסיפה אלשיך לפרוטוקול "לא היו ולא נבראו", ועורכת דין שלישית אינה זוכרת את שהתרחש.

מנגד, מוזכרת גם עמדתה של אלשיך עצמה, שלפיה התיקונים שיקפו במדויק את שנאמר באולם, אך לא הוקלד בזמן אמת. מסקנתו של גולדברג הייתה כי נוכח הבדלי הגירסאות, לא ניתן לאמץ את גירסתה של השופטת.

עם זאת, יש לציין כי איש מהצדדים, גם לא עו"ד ארגז, מעולם לא הגישו בקשה לתיקון הפרוטוקול, לאחר שהתברר להם כי אלשיך ערכה בו שינויים על דעת עצמה.

מכתבו של גרוניס יוצר מצב משפטי מורכב. מצד אחד, הוא נשיא בית המשפט העליון, וכל מעשיו אמורים להיות בהתאם להלכות פסוקות המשקפות את הדין. מצד שני, הדברים לא נכתבו בפסק דין, אלא במכתב שאין לו כוח נורמטיבי משל עצמו.

מכתבו של גרוניס, ועצם החלטתו שלא לנקוט צעדים נגד אלשיך, אינם בבחינת הלכה פסוקה או פסק דין, וכל פסיקה של כל בית משפט עשויה לכאורה לגבור עליה. זוהי פעולה במישור המינהלי, שכידוע חשופה לביקורת שיפוטית - אולי אפילו על-ידי בג"ץ עצמו.