קשה לכם עם עומס החום? אתם חייבים לקרוא את הכתבה הזו

אם עומסי החום הבלתי נסבלים של הקיץ, הפסקות החשמל וחשבונות העתק שהם גוררים, לא משכנעים אתכם לקרוא את הכתבה הזו, אז הנה כמה נתונים שכדאי להיות מודעים אליהם ברמה הגלובלית: בחודש יוני נשברו 3,215 שיאי טמפרטורה ברחבי ארצות-הברית לבדה. חודש מאי שלפניו היה החם ביותר שאי-פעם תועד בחצי הכדור הצפוני; החודש ה-327 ברציפות שמידות החום הגלובליות בו עלו על הממוצע של המאה ה-20. הסיכוי שדבר כזה יהיה מקריות גרידה עומד על 1099X3.7, הרבה יותר ממספר הכוכבים ביקום כולו. גם בערב הסעודית נשבר שיא שלילי לאחר שבמכה ירד גשם אף שמידות החום שם עמדו על 42 מעלות. הגשם החם ביותר בהיסטוריה המתועדת של כדור הארץ.

גם אם את תשומת-הלב שלכם השגנו, הרי שאל חשש, תשומת-לבם של מנהיגינו לא התעוררה. ביוני החולף התקיימה בריו דה ז'נרו פגישה רב-לאומית לרגל יום השנה ה-20 לפסגת האקלים של 1992. היא הסתיימה בלא תוצאות. אם לפני 20 שנה הגיע לפסגה הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש האב, הרי שהנשיא המכהן ברק אובמה לא טרח להפגין נוכחות.

הייתה זו "רוח הרפאים של הפגישה הנחושה שהתקיימה לפני 20 שנה", כתב העיתונאי הבריטי ג'ורג' מונביו. איש לא הקדיש לה שימת לב יתרה, והצעדים הדהדו באולמות "שנגדשו פעם המון אדם". הואיל ובשנת 1989 כתבתי את אחד הספרים הראשונים שעסקו בהתחממות הגלובלית ויועדו לציבור הרחב (The End of Nature), ואת השנים מאז ביליתי במאמץ עקר להאט את התהליך, אני יכול לומר במידת-מה של ביטחון שבמלחמה הזו האנושות נוחלת תבוסה קשה ומהירה.

כדי להבין כמה חמורה הסכנה המאיימת על הציביליזציה האנושית, אפתור אתכם מהשימושים השחוקים בטיעונים אידיאולוגיים, תיאולוגיים ואפילו כלכליים. בואו נעזוב את כל אלה ונדבר מתמטיקה - ניתוח אריתמטי פשוט ומשמעותי שפורסם בשנה שעברה לראשונה בידי אנליסטים פיננסיים בבריטניה מסתובב לאחרונה בכנסים ובכתבי עת לעניינים סביבתיים, אך טרם הגיע אל הציבור הרחב. ניתוח שהופך על-פיה את המחשבה הפוליטית הרגילה בענייני שינוי האקלים ומשתמש ב-3 מספרים פשוטים כדי לסייע לנו, האנושות, להבין עד כמה חמור מצבנו; וכמעט, אך עדיין לא לגמרי, חסר תקווה.

המספר הראשון: שתי מעלות צלזיוס

אילו העולם היה הופך לתסריט הוליוודי, ועידת האקלים בקופנהגן ב-2009 הייתה זוכה להיות שיאו של מאבק גלובלי להאטה של שינוי האקלים. נבחרי העולם כולו היו מתכנסים בבירת דנמרק. שם, באפלולית של דצמבר, היו מקיימים את מה שסר ניקולס שטרן הבריטי, כלכלן אקלים מוביל, כינה "הכינוס החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, בהתחשב בדברים העומדים על הפרק". או כפי שציינה אז קוני הדגארד, שרת האנרגיה הדנית, "זו ההזדמנות שלנו. אם נחמיץ אותה עכשיו, עלולות לחלוף שנים לפני שנזכה להזדמנות חדשה וטובה ממנה. אם בכלל".

החמצנו אותה, כמובן. הוועידה נכשלה כישלון חרוץ. סין וארצות-הברית, האחראיות יחד ל-40% מכלל פליטות הפחמן, לא היו נכונות לשום קיצוץ משמעותי, והוועידה דשדשה בלא מטרה ברורה במשך שבועיים עד לפרץ הפעלתנות הפתאומי של מנהיגי העולם ביום האחרון. בעיצומה של האנדרלמוסיה התייצב אובמה בראש לשם ניסוחה של "אמנת קופנהגן", שהצילה את כבודה של הוועידה, אך לא הרבה יותר מזה. ההסכמים הוולנטריים לא חייבו אף אחד לעשות שום דבר ושום מנגנון אכיפה לא הוצג. "קופנהגן הייתה הלילה לזירת פשע", הכריז איש גרינפיס זועם, "והפושעים נמלטו לשדה התעופה". עורכי העיתונים היו חריפים לא פחות: "קופנהגן - מינכן של תקופתנו?", תהה אחד מהם.

עם זאת, האמנה כללה מספר חשוב אחד, הגם שיש עליו מחלוקת בקהילה המדעית. הפסקה הראשונה בה כללה הכרה רשמית בכך ש"העמדה המדעית היא כי העלייה הגלובלית במידות החום צריכה להיות נמוכה משתי מעלות צלזיוס"; והפסקה הבאה הצהירה כי "אנו מסכימים כי יש צורך בהפחתה משמעותית של הפליטות הגלובליות... כדי שהעלייה הגלובלית במידות החום לא תעלה על שתי מעלות צלזיוס".

נכניס את הדברים להקשרם: עד כה עלתה הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ במעט פחות מ-0.8 מעלות צלזיוס, כתוצאה משינויי האקלים. הדבר גרם נזק רב פי כמה מכפי ששיערו רוב המדענים (שליש של ים הקרח הארקטי הקיצי נעלם, דרגת החומצתיות של האוקיינוסים עלתה ב-30%, והואיל ואוויר חם מחזיק אדי מים יותר מאשר אוויר קר, דרגת הרטיבות האטמוספרית מעל האוקיינוסים עלתה במידה מזעזעת - 5% - ופתחה את השער בפני הצפות נוראות).

בהינתן כל ההשפעות האלה, מדענים רבים מאמינים כי לא די ביעד של שתי מעלות. "כל מספר מעל מעלה אחת הוא הימור", כותב קארי עמנואל מ-MIT, בר סמכא מוביל בנושא הוריקנים, "וככל שהטמפרטורה תעלה, הסיכויים ייטו פחות ופחות לטובתנו". תומס לאבג'וי, ששימש בעבר יועץ לב נק העולמי בענייני מיגון ביולוגי, אומר כי "אם 0.8 מעלות צלזיוס הביאו אותנו למצב הנוכחי, שתי מעלות הן פשוט יותר מדי". וג'יימס האנסן, מדען איש נאס"א ומומחה האקלים המוביל בעולם, אומר דברים חריפים אף יותר: "המטרה שעלתה על הפרק במשאים-ומתנים בינלאומיים, התחממות של שתי מעלות, היא מתכון לאסון בטווח הארוך". נציגן של האומות יושבות האיים הקטנים בוועידת קופנהגן התריע כי רבות מהן לא ישרדו עלייה של שתי מעלות בטמפרטורת כדור הארץ: "מדינות מסוימות פשוט ייעלמו".

אבל למרות ההסתייגויות והאזהרות המבוססות, הריאליזם הפוליטי הביס את הנתונים המדעיים, והעולם הסכים להתפשר על יעד של שתי מעלות. בכל הנוגע לשינוי האקלים, זה כנראה הדבר היחיד שהעולם הסכים לגביו. בסיכומו של ד בר, 167 מדינות, האחראיות ללמעלה מ-87% מפליטות הפחמן הגלובליות, חתמו על אמנת קופנהגן ואימצו את יעד שתי המעלות. רק כמה עשרות מדינות דחו את היעד הזה, ובהן כוויית, ונצואלה וניקרגואה. אפילו איחוד האמירויות הערביות, שרוב רווחיו מגיעים מייצוא נפט וגז, הצטרף. עמדתו הרשמית של כדור הארץ, נכון לעת עתה, היא שאין להעלות את הטמפרטורה בלמעלה משתי מעלות צלזיוס. זו כעת השורה האחרונה שבאחרונות. שתי מעלות.

המספר השני: 565 ג'יגה-טון

מדענים מעריכים כי האנושות יכולה לשפוך עוד כ-565 ג'יגה-טון של דו-תחמוצת הפחמן לאטמוספרה עד אמצע המאה ה-21, ואף על-פי כן לעמוד ביעד שתי המעלות במידת מה של סבירות. הרעיון של "תקציב פחמן" גלובלי עלה לפני כעשור, כאשר מדענים החלו לחשב כמה נפט, פחם וגז ניתן עוד לשרוף בלי סכנה יתרה. הואיל ועד כה העלינו את הטמפרטורה של כדור הארץ ב-0.8 מעלות, אנחנו כמעט בחצי הדרך אל היעד; ואולם, מודלים ממוחשבים הראו כי גם אילו היינו מפסיקים להעלות את רמת הפליטות בזה הרגע, סביר להניח שהטמפרטורה תעלה ב-0.8 מעלות נוספות, שכן פחמן שכבר נפלט בעבר ממשיך לחמם את האטמוספרה מעבר לרצוי. פירוש הדבר הוא שכבר עברנו שלושה רבעים מן הדרך אל יעד שתי המעלות, השנוי במחלוקת בעצמו.

עד כמה אמינים המספרים האלה? איש אינו טוען שהם מדויקים, אבל רק מעטים חולקים על נכונותם העקרונית. הנתון 565 ג'יגה-טון התקבל מאחד המודלים הממוחשבים המתוחכמים ביותר לחיזוי אקלים, פרי מלאכתם של מדעני אקלים ברחבי העולם בעשורים האחרונים. "מערך הנתונים הנוכחי כולל בערך 40 מודלים לעומת 20 בעבר, אבל הנתונים נשארים פחות או יותר זהים", אומר טום ויגלי, חוקר אקלים אוסטרלי מן המרכז הלאומי למחקר אטמוספרי. "אנחנו רק משפרים את הדיוק. אני לא חושב שהיה שינוי רציני בעשור האחרון".

ויליאם קולינס, מדען אקלים בכיר במעבדה הלאומית לורנס ברקלי, מסכים: "אני חושב שהתוצאות שיתקבלו מן הסבב הנוכחי של הסימולציות יהיו דומות מאוד. לא קיבלנו שום 'ארוחת חינם' הודות להבנה המשופרת של המערכת האקלימית".

גם הכלכלות בעולם לא מספקות ארוחות חינם. למעט ב-2009, בשיאו של המשבר הכלכלי, בכל שנה "הצלחנו" לשבור שיא חדש בכמויות הפחמן הנפלטות לאטמוספרה. בשלהי מאי פרסמה סוכנות האנרגיה הבינלאומית את הנתונים העדכניים: פליטות הפחמן נסקו בשנה שעברה לכדי 31.6 ג'יגה-טון. זו עלייה של 3.2% מן השנה שלפניה. אמריקה זכתה לחורף חם והמירה תחנות כוח פחמיות נוספות לפעולה עם גז טבעי, כך שכמות הפליטות שלה ירדה במידה קלה; אולם סין המשיכה לצמוח, ופליטות הפחמן שלה עלו ב-9.3%; ואילו היפנים השביתו את הכורים האטומיים שלהם לאחר אסון פוקשימה, כך שהפליטות שלהם עלו ב-2.4%.

"נעשו מאמצים להשתמש ביותר אנרגיה מתחדשת ולשפר את נצילות האנרגיה", אומרת קורין לה-קרה, המנהלת את מרכז טינדל האנגלי לחקר שינוי האקלים, "אבל בינתיים נראה שההשפעות שוליות". למעשה, מחקר אחר מחקר חוזים כי פליטות הפחמן ימשיכו לצמוח בכ-3% בשנה, ובקצב הזה, נגדוש את מכסת 565 הג'יגה-טון שלנו בתוך 16 שנה; בערך בזמן שילדי הגן הצעירים ביותר כיום יסיימו את הלימודים בתיכון. "הנתונים החדשים הם עדות נוספת לכך שהדלת אל שתי המעלות עומדת להיסגר", אומר פאתיח בירול, הכלכלן הראשי של סוכנות האנרגיה הבינלאומית. למעשה, הוא אומר, "כשאני בוחן את הנתונים, המגמה חופפת לגמר י לעליית טמפרטורה של בערך 6 מעלות". התוצאה תהיה עולם שיצא היישר מסרט מדע בדיוני.

מצוידים בנתונים החדשים, שבו כל באי ועידת ריו אל קריאותיהם הטקסיות לפעולה בינלאומית רצינית שתחזיר אותנו למסלול שתי המעלות צלזיוס. ההצגה תתחדש בנובמבר, כאשר יתקיים בקטאר כינוס הצדדים של ועידת המסגרת של האו"ם לעניין שינויי האקלים. זה יהיה כינוס הצדדים ה-18 במספר. הראשון התקיים בברלין בשנת 1995, והתהליך כולו זכה לאפס הישגים משמעותיים מאז ועד היום. אנחנו נמצאים באותו מקום מזה רבע מאה: אזהרות מדעיות ואחריהן אי-פעולה פוליטית. הנימה הניכרת ביותר בקרב מדענים המדברים שלא לציטוט היא גועל, פשוטו כמשמעו. "מכיר את החפיסות החדשות של הסיגריות, אלה שהממשלות מכריחות לפרסם עליהן תמונה של מישהו עם חור בגרון? על משאבות דלק צריכות להיות תמונות כאלה", אומר לי מדען בכיר.

המספר השלישי: 2,795 ג'יגה-טון

זה המספר המפחיד מכול. מספר המאגד לראשונה הן את ההיבטים הפוליטיים והן את ההיבטים המדעיים של הדילמה, ואשר זכה לפרסום בקיץ האחרון הודות ליוזמת המעקב אחר פחמן; צוות של אנשי פיננסים וסביבה מלונדון. צוות שמטרתו לא הייתה הצלת כדור הארץ אלא הצלת תיקי ההשקעות של הלקוחות שלהם נוכח הסיכונים האפשריים ששינוי האקלים צופן בחובו.

2,795 ג'יגה טון הוא מספר המתאר את כמות הפחמן הקיימת במאגרי הפחם, הנפט והגז הידועים שיעמדו לרשות חברות הדלקים המאובנים, כמו גם לרשות מדינות הפועלות כחברות כאלה (ונצואלה וכוויית, לדוגמה). במילים אחרות, זו כמות הדלקים המאובנים שהעולם מתעתד לשרוף אל תוך האטמוספרה נכון לעת עתה. המספר החדש הזה הוא לב העניין: 2,795. פי חמישה מ-565 - המספר בסעיף הקודם, שמהווה רף עליון בהחלט לפני התחממות גלובלית של למעלה משתי מעלות.

המעקב אחר פחמן סקר לעומקם את מסדות הנתונים הקנייניים כדי להבין כמה נפט, גז ופחם שמורים במאגריהן של חברות האנרגיה הגדולות בעולם. המספרים אינם מושלמים. הם אינם משקפים, למשל, את הצמיחה שהתרחשה לאחרונה במקורות אנרגיה בלתי קונבנציונליים דוגמת גז פצלים, ואינם מספקים מידע מדויק לגמרי באשר למאגרי הפחם, שהדיווח עליהם מדויק פחות מאשר הדיווח על מאגרי הנפט והגז. אבל בכל הנוגע לחברות הגדולות ביותר, המספרים מדויקים למדי. הווה אומר: אם נשרוף את כלל המצאי של לוקאו*יל הרוסית ושל אקסון-מוביל האמריקאית, לדוגמה, הניצבות בראש הרשימה של חברות נפט וגז, כל אחת מהן תשחרר לאטמוספרה יותר מ-40 ג'יגה-טון של דו-תחמוצת הפחמן. מכאן גם נובעת חשיבותו העצומה של המספר החדש: 2,795 ג'יגה-טון.

על מנת לפשט במעט את הדיון, בואו נחשוב על רף שתי מעלות צלזיוס כמקבילה לרמת האלכוהול המותרת לנהיגה, שמתחתיה מותר לכם להתיישב ליד ההגה ולנסוע הביתה. 565 ג'יגה-טון הוא מספר המשקאות שאתם יכולים לצרוך בלי להגיע אל הסף. נגיד שני בקבוקי בירה על קיבה מלאה. 2,795 ג'יגה-טון, בדוגמה הזו, הם שתי שישיות של בירה, שתעשיית הדלקים המאובנים כבר הוציאה מהמקרר והניחה על השולחן, מוכנות ומזומנות ללגימה, ועכשיו בואו נראה אתכם נוהגים הביתה בשלום.

המסקנה מאוד ברורה: כמות הנפט, הפחם והגז המדווחת שלנו גדולה פי חמישה מן הכמות שניתן לשרוף בביטחון. כדי להימנע מן הגורל הזה יהיה על האנושות לשמור 80% מן המאגרים האלה נעולים בבטחה מתחת לפני האדמה. עוד ברור שלפני שנודעו המספרים האלה, נדמה שהסיכויים לא היו בהכרח לטובתנו במלחמה בהתחממות הגלובלית. כעת ברור כי בהיעדר התערבות נחושה, גורל האנושות נחרץ.

מדוע נחרץ, משום שגם אם מבחינה טכנית גרידא, מדובר בפחם, בגז ובנפט שנמצאים עדיין בתוך האדמה, הרי שמבחינה כלכלית הם כבר יצאו משם; הם מגולמים במחירי מניות, חברות לוות כסף כנגדם, אומות בונות את תקציביהן בהסתמך על ההכנסות הצפויות מהם. זו הסיבה לכך שהחברות הגדולות לדלקים מאובנים נלחמו בחירוף נפש כדי למנוע רגולציה על דו-תחמוצת הפחמן: המאגרים הללו הם הנכס העיקרי שלהן. זו האחזקה שעליה מתבסס ערכן הבורסאי העצום. זו הסיבה לכל העבודה הקשה שהשקיעו בשנים האחרונות בניסיון להבין כיצד לחלץ את הנפט מתוך חולות הזפת של קנדה, כיצד לקדוח בעומק קילומטרים מתחת לפני הים וכיצד לבצע קידוחים הידראוליים בהרי האפלאצ'ים.

אילו הייתם אומרים לאקסון האמריקאית או ללוקאויל הרוסית כי כדי למנוע את הרס האקלים נאסר עליהן לשאוב את המאגרים שלהן, ערכן היה צונח. כמה צונח? ג'ון פולרטון, לשעבר דירקטור בג'יי.פי מורגן וכיום מנהל מכון קפיטל, חישב כי לפי ערך השוק הנוכחי, 2,795 ג'יגה-טון של פליטות פחמן שווים כ-27 טריליון דולר. ובמילים אחרות, מי שהיה מקשיב למדענים ומשאיר 80% מכלל זה מתחת לאדמה היה מוחק נכסים בשווי 20 טריליון דולר.

המספרים אינם מדויקים, כמובן, אבל די בהם כדי להבין שבועת הפחמן מגמדת אפילו את בועת הנדל"ן, וכי העולם שלנו עומד בפני בחירה: מאזנים בריאים בבורסה או מאזן בריא יחסית של כוכב הלכת שלנו. אי-אפשר לקבל את שניהם: 2,795 הם 565 כפול חמש, וזה סוף הסיפור.

מחלקים את הקוטב בטרם נמס

כפי שציינתי בפתיח הכתבה, המאמצים הפרו-סביבתיים לסכל את ההתחממות הגלובלית נחלו עד כה כישלון. הכישלון המתמשך במלחמה על עתיד כדור הלכת שלנו פירושו שהצלחנו לצבור גם לא מעט ידע לגבי אסטרטגיות כושלות. קבוצות ירוקות השקיעו זמן רב בניסיון לשנות את סגנון החיים של אנשים יחידים. מיליוני בני אדם התקינו נורות חשמל חסכוניות, אבל מיליונים רכשו במקביל דור חדש של טלוויזיות שטוחות וזוללות אנרגיה. רובנו אמביוולנטים למדי בנושא. אנחנו אוהבים טיסות זולות לארצות חמות, ואין שום סיכוי שנוותר עליהן כל עוד אחרים ממשיכים ליהנות. התוצאה היא שהיות שכולנו נהנים ממחירו הזול של דלק מאובנים זול, הניסיון להילחם בשינוי האקלים משול לניסיון להקים תנועה נגד עצמך; כאילו הייתה התנועה לחיסול העבדות מתבססת אך ורק על פעילים בעלי עבדים.

אנשים חושבים, ובצדק, שפעולותיהם האינדיבידואליות לא יביאו לשינוי מהותי בריכוזי דו-תחמוצת הפחמן באטמוספרה. סקר שפורסם ב-2010 מצא כי "המ*חזור הוא אמנם פרקטיקה נפוצה באמריקה, ו-73% מן הנסקרים משלמים את החשבונות שלהם באמצעות האינטרנט כדי לחסוך נייר", אך רק 4% צמצמו את צריכת החשמל שלהם ורק 3% רכשו מכוניות היברידיות. בתוך מאה שנים אפשר ודאי לשנות את דרך החיים המקובלת די הצורך על מנת לשנות את המצב, אלא שזמן הוא-הוא הדבר שחסר לנו.

שיטה יעילה יותר תהיה לפעול באמצעות המערכת הפוליטית. שוחרי איכות סביבה ניסו לעשות גם זאת, אך בהצלחה מוגבלת. מסע הבחירות הראשון של אובמה, למשל, התייחס לשינויי האקלים בהרחבה שעלתה על זו שהפגין כל נשיא לפניו. בלילה שבו זכה במועמדות, אובמה אמר לתומכיו כי הבחירה בו לנשיאות תסמן את הרגע שבו "עליית האוקיינוסים תתחיל להאט והכוכב יחל בתהליך ההחלמה שלו". אובמה הצליח להביא לשינוי משמעותי אחד: עלייה יציבה בניצולת הדלק הנדרשת מכלי רכב חדשים. הכול טוב ויפה אלא שמדובר באמצעי שהיה יכול להועיל להפליא אילו היו נוקטים בו לפני רבע מאה.

המצב כיום הוא שאין די בשינוי קל בקצב השריפה של הפחמן. פעולה אפקטיבית מחייבת להבטיח כי חברות הדלקים המאובנים יותירו את רובו בקרקע. אלא שכאן מתגלה אובמה בכפל לשונו: "אני מבטיח שנמשיך לקדוח איפה שרק נוכל", אמר הנשיא בנאום במארס האחרון, "אני מתחייב לזה".

שר הפנים שלו, לדוגמה, פתח לכריית פחם שטח עצום באגן נהר פאודר בוויומינג. האגן מכיל כ-67.5 ג'יגה-טון פחמן (למעלה מ-10% מן החלל האטמוספרי הזמין לו). וכך נוהג אובמה גם באשר לקידוחים בקוטב ובים. "הפקה של עוד נפט וגז בבית הייתה ותמשיך להיות חלק מהותי באסטרטגיית האנרגיה הכוללת שלנו", אמר הנשיא, שלא די לו ב-2,795 הג'יגה-טון של פחם ידוע בבטן האדמה, שטרם נשרף. האירוניה כה זועקת, עד שרק נותר לחפש בסביבה את סשה ברון-כהן בדמותו ההזויה של "בוראט".

בראשית יוני האחרון, עלתה מזכירת המדינה הילרי קלינטון על סירת מחקר נורבגית כדי לחזות מכלי ראשון בנזקיו המתרבים של השינוי האקלימי. "רבות מן התחזיות שלנו בעניין התחממות הקוטב נופלות מן הנתונים עצמם", היא אמרה, וציינה כי המראה "פוקח עיניים". אלא שהדיונים שלשמם הגיעה קלינטון לסקנדינביה, לצד שרי חוץ אחרים, עסקו בעיקר בדרכים להבטיח כי האומות המערביות יזכו לחלקן ב-9 טריליון הדולרים שצפוי להניב הנפט שיהיה זמין לאחר שהקרח בקוטב יימס (המדובר בלמעלה מ-90 מיליארד חביות. 37 ג'יגה-טון פחמן).

כמעט כל ממשלה עם מרבצי פחמימנים סובלת מכפל פנים דומה. קנדה, לדוגמה, היא דמוקרטיה ליברלית, הידועה בזכות נטיותיה האינטרנציונליסטיות. לאור זאת, אין להתפלא שחתמה על אמנת קיוטו והבטיחה לצמצם את פליטות הפחמן שלה במידה ניכרת עד 2012. אלא שמחירו המאמיר של הנפט שיווה לוויית חן כלכלית מיוחדת לחולות הזפת של מחוז אלברטה; והואיל ואלה מכילים כ-240 ג'יגה-טון של פחמן, מחויבותה של קנדה לאמנת קיוטו בטלה מכול וכול. בדצמבר פרשה ממשלת קנדה מן האמנה כדי שלא לשאת בקנסות עקב אי-עמידה בתנאיה.

גילויים דומים של צביעות ניתן למצוא ברחבי המנעד האידיאולוגי כולו. הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה, ציטט את רוזה לוקסמבורג, את ז'אן-ז'ק רוסו ואת "ישו הגואל" בנאומו בוועידת קופנהגן, וקבע ש"שינוי האקלים הוא ללא ספק הבעיה הסביבתית החמורה ביותר של המאה". אלא שבאביב שלאחר מכן הגיע אל אולם סימון בוליבאר של חברת הנפט הוונצואלית וחתם עם קונסורציום של גופים בינלאומיים על הסכם לפיתוח חולות הזפת של אורינוקו, והכריז כי מדובר ב"מנוע המשמעותי ביותר לפיתוח כולל של השטח והאוכלוסייה של ונצואלה". המאגרים של אורינוקו גדולים מאלה שבאלברטה. יחד הם ימלאו את החלל האטמוספרי כולו בפחמן.

האויב הציבורי מספר 1

המספרים האקלימיים שלעיל מבהירים בצורה נוקבת כי לכדור הארץ יש אויב, והוא מסור למטרתו יותר מכל אדם יחיד ואפילו מכל ממשלה: תעשיית הדלקים המאובנים שהפכה לפרועה ולמופקרת יותר מכל כוח אחר עלי אדמות. היא אויב הציבור מספר 1 בכל הנוגע להישרדותה של הציביליזציה על כדור הארץ. "הרבה חברות עושות דברים מסריחים במסגר ת הפעילות השוטפת שלהן", אומרת הסופרת נעמי קליין, שהייתה ממנהיגות המחאה האנטי-תאגידית וששוקדת כיום על ספר שעניינו משבר האקלים. "אבל המספרים האלה מבהירים שמבחינת תעשיית הדלקים המאובנים, הרס כדור הארץ הוא המודל העסקי. זאת העבודה שלה".

לפי הדוח של יוזמת המעקב אחר פחמן, אילו הייתה אקסון שורפת את המאגרים הקיימים שלה, היא הייתה מנצלת בכך 7% ויותר מן החלל האטמוספרי הניצב בינינו לבין סכנת שתי המעלות. בריטיש פטרוליום (BP) מאחוריה, במרחק לא גדול, ואחריה החברה הרוסית גזפרום. מאחוריהן ניצבות שברון, קונוקו-פיליפס ושל - כל אחת מהן תמלא בין 3% ל-4% מהאטמוספרה שלנו בפחמן. שש החברות האלה ביחד - מתוך 200 חברות שצוינו בדוח של יוזמת המעקב - ינצלו יותר מרבע מתקציב שתי המעלות שנותר. סברסטל, ענקית הכרייה הרוסית, ניצבת בראש הרשימה של חברות הפחם, ואחריה חברות כמו BHP - ביליטון ופיבודי.

המספרים מדהימים: התעשייה הזו לבדה מסוגלת לשנות את הפיזיקה ואת הכימיה של הכוכב שלנו. יש לה הכוח לעשות את זה, והיא מתכוונת להשתמש בו. החברות הללו מודעות היטב לקיומה של התחממות גלובלית - אחרי הכול, הן הרי מעסיקות כמה מן המדענים הטובים בעולם ומנסות לרכוש חוזי נפט המתאפשרים הודות להמסה המשמעותית של הקרח הארקטי - ואף על-פי כן, הן אינן מפסיקות ולו לרגע את החיפוש אחר פחמימנים נוספים. קצת מספרים? בראשית מארס, אמר מנכ"ל אקסון רקס טילרסון לאנליסטים מוול סטריט כי עד 2016 מתעתדת החברה להוציא 36 מיליארד דולר בשנה על חיפוש של עוד נפט וגז. כ-100 מיליון דולר ביום!

טילרסון הוא כפי הנראה האדם חסר האחריות ביותר בעולם. בשלהי יוני האחרון, ממש ביום שבו הגיעו השריפות בקולורדו שבארצות-הברית לשיאן, ניצב בפני קהל בניו-יורק והכריז שההתחממות הגלובלית אכן קיימת, אבל אינה אלא "בעיה של מהנדסים" שיש לה "פתרונות של מהנדסים". אלו פתרונות, למשל? "שינוי של דפוסי מזג-אוויר שישנו את המיקום של אזורי יבול. נסתגל לזה", אמר בשבוע שבו דיווחו חקלאים בקנטקי על זרעי תירס ש"הפילו" בגלל החום שלא נודע כמוהו, ואיימו בנסיקה של מחירי המזון בעולם.

טילרסון הוסיף כי "אנשים מנסים להלך אימים בשביל שיגידו 'אנחנו חייבים לעצור את זה'. עליי זה לא מקובל". ברור שלא. אילו זה היה מקובל עליו, הוא היה נדרש להשאיר את המאגרים שלו באדמה, וזה היה עולה לו כסף. במילים אחרות, זו לא בעיה של מהנדסים, זו בעיה של תאוות בצע.

אילו היה הדבר בידינו, אזרחים היו עשויים להחליט שיש מקום לרגולציה על פחמן, שתאפשר למנוע קטסטרופה אפוקליפטית. לפי סקר מן העת האחרונה, כמעט שני שלישים מן האמריקאים יתמכו בהסכם בינלאומי שיצמצם את פליטות הפחמן ב-90% עד שנת 2050. אלא שהדבר אינו בידינו. האחים קוך, לדוגמה, חולשים על הון משותף של 50 מיליארד דולר. הם ניצבים מאחורי ביל גייטס ברשימת האמריקאים העשירים ביותר. הם עשו את רוב הונם בפחמימנים, הם יודעים כי כל מערכת רגולציה של פחמן תצמצם את הרווחים שלהם, ולפיכך מתעתדים, על-פי הדיווחים, לשפוך כ-200 מיליון דולר על הבחירות לנשיאות ארצות-הברית בנובמבר השנה.

טריליון סיבות להמשיך לקדוח

שוחרי איכות הסביבה, מטעמים מובנים, לא ששו להפוך את תעשיית הדלקים המאובנים לאויבת. הם מכבדים את הכוח הפוליטי שלה, וקיוו שיצליחו לשכנע את חברות הענק להפנות עורף לפחם, לנפט ולגז, ולהפוך ל"חברות אנרגיה" בהגדרה רחבה יותר. לפעמים נדמה שהאסטרטגיה הזו עובדת, אולם מילת המפתח במשפט הקודם היא "נדמה".

מאז ראשית המאה הנוכחית, 5 חברות הנפט הגדולות ביותר הרוויחו יותר מטריליון דולר, ועם כל-כך הרבה כסף בגז ובנפט, מי ילך לחפש משבי רוח וקרני שמש. בעשור שעבר, למשל, יצאה BP בניסיון קצר למתג את עצמה מחדש כחברה ש"מעבר לדלק", אימצה לוגו שנראה כמו שמש והציבה פאנלים סולאריים על כמה מתחנות הדלק שלה. ואולם, השקעתה באנרגיות חלופיות מעולם לא הייתה יותר משביב זעיר מן הסכום שהשקיעה בפחמימנים, ולאחר כמה שנים הידלדלה אפילו יותר, הואיל והמנכ"ל החדש התעקש לחזור ל"עסקי הליבה" של החברה. בדצמבר סגרה BP את המחלקה הסולארית שלה. ב-2009 גם של (shell) שמה קץ לפעילותה בתחום אנרגיית השמש והרוח.

המקור לחלק ניכר מרווחי העתק של החברות הללו מקורו בתקלה היסטורית אחת ויחידה: תעשיית הדלקים המאובנים היא העסק היחיד המורשה להיפטר מן הפסולת המרכזית שהוא מייצר בחינם, והיא התעשייה היחידה שעושה דבר כזה. בעוד בעלי מסעדות נדרשים לשלם למישהו שיסלק את הזבל שלהן, כי ערימות זבל ברחוב ימשכו עכברושים, תעשיית הדלקים המאובנים נפטרת מדו-תחמוצת הפחמן שלה בחינם ועל חשבון כולנו.

אם תתומחר פליטת הפחמן, בין אם במיסוי ישיר ובין אם באופן אחר, הדבר ידרבן את השווקים למלחמה בהתחממות הגלובלית. ברגע שאקסון תידרש לשלם תמורת הנזק שהיא גורמת לאטמוספרה, מחיר המוצרים שלה יעלה. הצרכנים יקבלו איתות ברור להפחית את השימוש בדלקים מאובנים - בכל פעם שיעצרו בתחנת דלק, הם ייזכרו שלא צריך רכב שטח כדי לנסוע למכולת.

יש רק בעיה אחת: הצמדת תג מחיר לפחמן תפגע ברווחיות של תעשיית הדלקים המאובנים. אחרי הכול, התשובה לשאלה "כמה גבוה אמור להיות מחירו של הפחמן?" היא "גבוה די הצורך להשאיר מתחת לאדמה את מאגרי הפחמן שיובילו אותנו אל מעבר לגבול שתי המעלות". ככל שמחירו של הפחמן יהיה גבוה יותר, ערכם של המאגרים יירד. בסופו של דבר, השאלה היא אם התעשייה תצליח במלחמתה להשאיר בעינו את פטור הזיהום המיוחד שלה עד מעבר לסף הקטסטרופה - או אם נצליח, בלשון הכלכלנים, לגרום לה להפנים את ההשפעות החיצוניות האלה.

מובן שאין שום ערובה להצלחה לשבור את כוחה של תעשיית הדלקים המאובנים. האנליסטים הבריטים שכתבו את דוח מעקב הפחמן והסבו את תשומת-הלב למספרים המבעיתים, הציבו לעצמם מטרה צנועה למדי: הם רצו רק להזכיר למשקיעים ששינויי אקלים מציבים סיכון אמיתי ומשמעותי בפני מחירי המניות של חברות האנרגיה.

בואו נאמר שמשהו גדול באמת יקרה (הוריקן כביר ימחה את מנהטן, מגה-בצורת תחסל את החקלאות במערב התיכון של ארצות-הברית, למשל), משהו גדול עד כדי כך, שאפילו כוחה הפוליטי של התעשייה כבר לא יעמוד לה כדי למנוע מן המחוקקים להנהיג רגולציה של פחמן. מרגע שדבר כזה יקרה, שווי המאגרים של שברון יפחת במידה משמעותית, והמניה תצנח. בהינתן הסיכון הזה, דוח מעקב הפחמן מזהיר משקיעים מפני חשיפת יתר, ומציע לגדר אותה בכמה מהלכים משמעותיים בתחום האנרגיה החלופית.

אבל מי "יגדר" את כדור הארץ מפני הרוחשים ברעתו? והרי אין תיק ההשקעות אלטרנטיבי להימלט אליו בדמות כוכב לכת אחר. כך שאולי אין לצפות ששיקולים תועלתניים גרידא יציבו אתגר משמעותי בפני תעשיית הדלקים המאובנים. אתגר כזה יוכלו אולי להציב ההתקוממות, הזעזוע והזעם - וזו משמעותם האמיתית של הנתונים החדשים. ייתכן שיהיה בכוחם להניע תנועה חדשה.

"בהינתן חומרתו של משבר האקלים, הדרישה שהמוסדות שלנו יוציאו מתיקי ההשקעות שלהם מניות של מוסדות שהורסים את כדור הארץ תהיה לא רק הולמת, אלא גם אפקטיבית", אומר בוב מאסי, אקטיביסט אנטי-אפרטהייד לשעבר, שסייע לכונן את רשת המשקיעים לענייני סכנות האקלים. "המסר פה פשוט: מספיק ודי. אנחנו חייבים לנתק כל קשר עם מי שמרוויח משינוי האקלים, ועכשיו".

לא קל לחזות לאן תנועות מובילות. אבל אילו אנשים יבינו את האמת המתמטית הפשוטה והנחרצת של 3 המספרים שתוארו לעיל, ואת העובדה שתעשיית הדלקים המאובנים חותרת תחת המערכות המאפשרות את קיומו של כדור הארץ, אולי נצליח כמו היה זה סרט הוליוודי, להציל את העולם, רגע לפני שלא יישאר מה להציל.