למדינת ישראל אין דבר אישי נגד יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט. העלאת השכר שמבקש ברודט (מ-167 אלף שקל בחודש ל-173 אלף שקל) אינה דרמטית, ולעומת יו"רים של בנקים אחרים, שכרו של ברודט אינו נחשב גבוה.
מבחינת המדינה, ההצבעה נגד העלאת שכרו היא הזדמנות להעביר מסר - בתקופה זו של קיצוצים, אין זה ראוי להעלות שכר.
אבל אם מבחינת המדינה מה שחשוב זה המסר, מדוע במשך ארבעה חודשים (מאז הודיע הבנק על הכוונה להעלות את שכרו של ברודט), לא אמרה המדינה באופן פומבי דבר, ורק הבוקר פרסמה בדרמטיות את החלטתה? אם האוצר היה מעביר את המסר בצורה ברורה ובזמן, הוא היה מאפשר למוסדיים, שהם בעלי המניות המרכזיים, להחליט האם ליישר קו עם עמדה זו.
מי שלא הופתע מהתנגדות המדינה הוא בנק לאומי, שקיבל בשבועות האחרונים מסרים מנציגי האוצר על הכוונה להתנגד, אולם בלאומי לא התרגשו, ולא משכו את ההצעה.
ייתכן שהעלאת שכרו של ברודט תאושר באסיפת בעלי המניות. אולם גם אם יאושר השכר, יישאר טעם מר. ראוי היה שבלאומי, שנחשב מסורתית לבנק הממושמע והקשוב ביותר לדרישות המדינה והרגולציה, יתייחסו בכובד ראש לעמדת המדינה, ולא יראו בה עוד בעל מניות המחזיק ב-6% ממניות הבנק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
