אקזיט במדי חאקי

לפני כשלושה חודשים התקשר אליי נדב אמסטר, מרכז צעיר בשבט הצופים "תמיד" שביישוב קדימה, וביקש ממני להרצות בפני המדריכים בשבט על תהליכי ניהול בהיי-טק. המטרה: יישום לקחים רלוונטיים אצלם בשבט, לקראת מחנה הקיץ. נעניתי בשמחה, ולאחר זמן קצר מצאתי את עצמי מבלה בחברת כעשרים "יושבי ראש" האחראים על תחומי פעילות שונים במחנה.

יושבי הראש בצופים הם נערים ונערות המובילים צוות של חניכים לקראת הקמת מתקן או פעילות מרכזית. מדובר על תהליך מורכב שכולל הגיית רעיון, הפיכתו לתוכנית מעשית ומפורטת, קבלת אישור הנדסי ובטיחותי ולאחר מכן הוצאת התוכנית לפועל תוך הקפדה על לוחות זמנים, עמידה ביעדים וניצול נכון של משאבים.

דיברתי עם הנוער על כללים לתכנון נכון של לוחות זמנים ומשאבים, הצורך בהכנות מפורטות, תוכנית עבודה מדויקת ומעקב שוטף אחרי ביצוע המשימות. שוחחנו גם על אחריות ה"יושב ראש" והצורך במתן דוגמה אישית. אחד המדריכים העלה נושא מעניין: איך מקנים מוטיבציה ותחושת מחויבות לחניכים, במיוחד לאור העובדה שצפויה להם עבודה רבה וקשה לאורך זמן?

חשבתי לעצמי שמדובר באתגר עצום. הרי למנהל בהיי-טק יש כלי חשוב שלנוער הזה אין, מאחר שהוא מתוגמל בשכר ובבונוס שמשקפים את ביצועיו, ואילו בצופים, המדריך אמור להניע קבוצה של ילדים לעבודה קשה ומעייפת, לאורך זמן, והשכר היחיד הוא הסיפוק האישי ותחושת ההישג של הקבוצה. כך נבנית מנהיגות אמיתית.

עוד לא אבדה תקוותנו

בשבועות שעברו מאז, הקדישו מאות החניכים את מיטב מרצם בהכנות למחנה. מדי פעם ביקרתי אותם בשעות הלילה המאוחרות ונוכחתי לדעת שהמנהלים הצעירים האלה יישמו בצורה מרשימה את עקרונות הניהול בהיי-טק. אבל, בעיקר, הם הוכיחו כושר מנהיגות וכריזמה שאי אפשר ללמוד באף הרצאה.

ביום שישי שעבר התקיים מסדר הסיום של מחנה הקיץ של שבטי הנהגת שרון צפון בצופים. כ-2,850 חניכים עמדו למסדר בחום האימתני, בו הוכרזו גם פרסים לשבטים בקטגוריות שונות. שבט "תמיד" מקדימה זכה במספר גדול של פרסים ולבסוף גם הפרס היוקרתי מכולם - "פרס המחנה" - לראשונה בהיסטוריה של השבט.

שאגות השמחה, ההתרגשות והדמעות של בני הנוער הזכירו יזמי היי-טק שזכו לאקזיט מוצלח. זה היה עבורם אירוע מכונן, פרס על השקעה אין-סופית של עבודה ואנרגיה חיובית. לאחר המסדר ניגש אחד מהשמיניסטים הבוגרים של השבט אל חניך שלו ובאקט סמלי העניק לנער את הצעיף השבטי שלו. על לחייו של הנער בן החמש עשרה זלגו דמעות של אושר. עם נוער שכזה עוד לא אבדה תקוותנו. למרות הכול.