הגנטיקה של צאצאי העבדים: כך הפכה ג'מייקה למעצמת ספרינטרים

משום מקום זה הפך להיות נורמלי. כשאנחנו חושבים על מיאוצי הספרינט המגיעים עלינו לטובה בסוף השבוע, ברור לכולנו שג'מייקה תשלוט בהם. בבייג'ין זה עדיין היה בבחינת הלם לראות את בני הקאריביים העולצים כשהם גוזרים את האמריקנים חורקי השיניים. זה המשיך באליפות העולם באתלטיקה בברלין ב-2009 ולא נפסק גם באליפות העולם בדאאגו ב-2011, כשגם שם זכו הג'מייקנים בפי שניים זהב יותר מהאמריקנים. היום יש לג'מייקה שישה אצנים פעילים שירדו מ-9.90 שניות במאה מטרים. לארה"ב שניים.

ההצלחה הג'מייקנית גם חידדה את החושים לכל מיני מדליות של איי הבהאמאס, טרינידד וטובגו, ברבדוס ואפילו גרנאדה הגמדית. בגמר בבייג'ין השתתפו שישה אצנים קאריביים. אז מה קרה פתאום? כמו בכל פעם, כשיש פריצה פתאומית של ספורטאים שאינם בלונדינים, מגיעות במהירות שמועות על שימוש בחומרים אסורים. שטויות: שום מעבדה בג'מייקה הענייה לא המציאה חומרים אסורים שלא קיימים במקומות אחרים. מי שנתפס בשנים האחרונות על חומרים אסורים הם ספורטאים אמריקנים, ספרדים, סינים ורוסים. בלי להתייחס למרימי משקולות. כך שלשליטה הג'מייקנית יש כרגע סיבות אחרות מלבד טענות לשימוש בחומרים אסורים.

***

אז מה קרה באמת? לא קרה כלום. הג'מייקנים תמיד היו טובים מהשאר בספרינטים, ולא רק מאז מרלין אוטי. זה התחיל במדליות פה ושם כבר בשנות השלושים במשחקי האימפריה הבריטית והמשיך במשחקים האולימפיים. רק שמי שהראה פוטנציאל אתלטי עבר להכשרה במדינות אחרות, בתנאים עדיפים ובמקביל ללימודים אקדמיים. קולג'ים ואוניברסיטאות מארה"ב היו קוטפים מדי שנה כישרונות עבור ליגת המכללות. סידור משתלם לכולם.

התופעה הזאת נמשכת עד היום: יותר מ-200 אתלטים ג'מייקנים נמצאים כרגע במכללות אמריקניות, ובנוסף 21 מאמנים. גם קנדה מתמחה בג'מייקנים, אך מבכרת לאזרח אותם. דונובן ביילי, בן ג'ונסון ושרמיין קרוקס, למשל, נולדו בג'מייקה והיגרו לקנדה, עבורה זכו במדליות אולימפיות. ובריטניה, כמובן. לינפורד כריסטי? ג'מייקני, כמובן. טסה סנדרסון (זהב בהטלת כידון, שש השתתפויות אולימפיות) וג'רמיין מייסון (כסף בקפיצה לגובה) הביאו מדליות אולימפיות לבריטניה. שניהם ילידי ג'מייקה.

חלק מההסבר הוא גנטי. עובדה: גם צאצאים למהגרים מג'מייקה זוכים להצלחה אתלטית. ג'סיקה אניס, מלכת קרב 7 הבריטית, היא בת להורים מג'מייקה. כמוה קלי הולמס, דניז לואיס וקולין ג'קסון שהביאו חמש מדליות זהב אולימפיות לבריטניה. ויש עוד הרבה דוגמאות.

גם ברמה הפיזיולוגית הוכח כבר היתרון היחסי. מחקרים מדעיים הראו שלתושבי מערב אפריקה ממנה נחטפו העבדים שנשלחו לאמריקה יש אחוז גבוה של סיבי שריר קצרים (Fast Twitching). אלו מתכווצים במהירות ובכוח ומאפשרים ריצה מהירה. מצד שני, הם גוזלים יותר אנרגיה ומתעייפים מהר. בניגוד לכך, במזרח היבשת (קניה, אתיופיה) ממנה מגיעים רצי המרחקים הארוכים, יש לתושבים אחוז גבוה של סיבים ארוכים. זה הסבר אחד, אבל הוא עדיין לא נוגע לייחוד הג'מייקני.

הסבר נוסף, שמגיע דווקא מג'מייקה, נוגע להליך ההיסטורי של הובלת העבדים. מסתבר, שהעבדים הושטו במסלול שהגיע מאפריקה, דרך החוף הצפון אמריקני, בסופו של דבר לאגן הקריבי. כדי שיגיעו, נבחרו החזקים, הגדולים והעמידים ביניהם כאלו שיובלו לג'מייקה. לכך מתכוון יוסיין בולט כשהוא אומר "זה קשור להיסטוריה. זה לא מקרה שרוב האתלטים הגדולים הם צאצאים לעבדים". בייחוד כשהם מגיעים היום, כמו בולט, מהחלק במחוז טרילואני הקרוב לאזור קוקפיט קאונטי השומם והצחיח. לכאן הגיעו לפני יותר מ-200 שנה ראשוני העבדים המשוחררים שיצרו קהילה קשת יום אך נחושה ועקשנית.

***

לא רק הגנטיקה משחקת כאן תפקיד: גם העניין המנטאלי. צאצאי העבדים מגיעים ממשפחות עניות, המוטיבציה שלהם גדולה והם מוכנים לסבול יותר כדי להצליח, שלא לדבר על הרצון להראות למה הם מסוגלים. אבל אחרי הכל, המצב דומה באיים הסמוכים, אז למה ג'מייקה?

כאן מגיעים לנקודה המהותית מכולן. ג'מייקה היא מעצמה מקומית. עם קרוב לשלושה מיליון תושבים, היא גדולה פי שניים מטרינידד וטובגו, פי שמונה מאיי בהאמה, ופי עשרה מברבדוס. אבל מעבר לכך, ההסבר האמיתי נעוץ בשני מרכיבים: תרבות ספורטיבית והשקעה מקומית.

התרבות הספורטיבית הג'מייקנית מתמקדת באתלטיקה. וולסלי גייל, בעל פורטל תיירות שכתב מדריכים לג'מייקה, מסביר: "הזרע טמון בתרבות, כולנו אוהבים אתלטיקה, אנחנו אוהבים לרוץ! את הרוח הזו אפשר לזהות כבר בימי כיף לילדי גן, בהם פעוטות כבר עורכים תחרויות ריצה". והוא מוסיף: "אין אירוע גדול בג'מייקה מאשר הצ'אמפס!" הצ'אמפס הם "העריסה של האלופים". התאחדות האתלטיקה הג'מייקנית מארגנת יותר מ-30 תחרויות אתלטיקה בשנה, ועוד ארבע תחרויות בינלאומיות על האי - אבל האירוע המרכזי הוא 'גירלז אנד בויז את'לטיקס צ'מפיונשיפס', בקיצור - צ'אמפס. זהו מפגש בין בתי ספר שנערך לראשונה ב-1910 (!), שיאו של סבב בתי ספר ברחבי האי. לימי התחרות המרכזית מגיעים בקביעות בין 20-30 אלף צופים.

למאבקים הצמודים יש היסטוריה ארוכה ועתירת משמעות. ללחץ המופעל על המתחרים ולהופעה מול קהל משולהב ולוחץ יש משמעות עליונה בהכנה לתחרויות מקצועניות. "כשאתה בא לפה אתה רואה את השורש האמיתי של הספורט. לילדים הג'מייקנים יש כזו תשוקה להתחרות. זה לא ייאמן", אמר המדליסט הג'מייקני קולין ג'קסון ל"גרדיאן". "לקהל יש פה ידע פנטסטי, הרבה יותר מאשר בבריטניה. באצטדיון אתה פוגש נשים בנות 60-70 שיכולות לדון בכושר של כל אותם כוכבי בתי ספר". זה עד כדי כך קריטי, שבג'מייקה מסבירים את כישלונותיו של אסאפה פאוול בעובדה שהתחרה עבור בית ספר קטן ולכן הגיע רק פעם בודדת לצ'אמפס, ופסל. "זאת היתה בעיה עבור אסאפה", מסביר בולט. "מאחר שהוא התמודד רק פעם אחת בצ'אמפס לא היה לו ניסיון באווירה הזו כמוני. אחרי שרצתי כל כך הרבה פעמים בצ'אמפס, אני לא דואג בגלל כלום".

***

הפופולריות של האתלטיקה מושכת לתוך הענף את הספונסרים. להתאחדות האתלטיקה הג'מייקנית יש הרבה מפרסמים. אבל המממנת המרכזית היא חברת פומה, שמשלמת לשבעה בתי ספר את הוצאות מחלקת האתלטיקה שלהם ובתמורה מקבלת עדיפות על הספורטאים. כך מצאו את בולט. גם ראש ממשלת ג'מייקה זיהה את הפוטנציאל באתלטיקה, והיה זה שהביא את הכישרון יוסיין בולט לבירה קינגסטון.

ברגע שנכנס הכסף לאתלטיקה בג'מייקה, כמעט נדיר ולמצוא אתלטים ש"נגנבים" לטובת אזרוח במדינות אחרות. הכסף איפשר למאמן סטיבן פרנסיס לפתוח באוניברסיטת UTECH בבירה קינגסטון מועדון לריצה מקצוענית ב-2001. אחרי מספר שנים כבר היה אחראי למדליות אולימפיות. בין חניכיו שהוביל לגדולה - אסאפה פאוול, שרוון סימפסון ושלי-אן פרייז'ר. אחריו הקים המאמן של בולט, גלן סימס, מועדון נוסף. מילס, שמאמן את הנבחרת, אחראי ל-33 מדליות אולימפיות ו-71 מדליות באליפויות עולם, ב-22 שנה. לפני מספר שנים הקימה ההתאחדות הג'מייקנית מרכז מצוינות במימון התאחדות האתלטיקה העולמית כחלק מתכנית היי-פרפורמנס. גם זה נמצא ב-UTECH, ומטרתו לשפר את רמת האימונים ולהשאיר את הכישרונות הגדולים על האי. הנוער הג'מייקני יכול להתאמן במתקנים מעולים, אצל מאמנים דגולים ולצדם של הגדולים בעולם.

ביום ראשון יישבו הכישרונות ויצפו בשלושת הכוכבים המקומיים: בולט, פאוול ויוהאן בלייק הצעיר המדהים. אלו ינסו לנצח זה את זה בספרינט ל-100 מטר בלונדון. קשה להאמין שמישהו יפריע להם לחגוג ניצחון נוסף ולהעניק למולדתם מתנה ליום העצמאות החמישים שלה שחל למחרת. מתנה של תדמית מצליחה ומבהיקה, שמבוססת על הייחוד הג'מייקני הגדול מחוץ לרגאיי.