אין נביא בעירו

עוד קודם מבחן התוצאה, משהו על מבחן הכוונה. עצם הבחירה להעלות הצגה שעוסקת באריכות במשנתו של ברוך שפינוזה, מחשובי ההוגים, היא תעודת כבוד לתיאטרון החאן, שניאות לאתגר את הקהל שלו עם חומרים מורכבים להבנה ולעיכול. דיון תיאולוגי שלא נס לחו, ושאף החלקיק האלוהי שהתגלה או לא בשוויץ, כוחו יעמוד לו כל ימשיך העולם להסתובב על צירו. אבל, לצד הכוונות הטובות, צריך להיות כן ולומר שבמבחן התוצאה, "ירושלים החדשה" היא הצגה מפוספסת, שרחוקה מלנצל את הפוטנציאל הטמון בה. ביצוע רפה ומרוחק, שמזכיר דיון בחוג לפילוסופיה, יותר מאשר את שחזורו הדרמטי של אחד העימותים המכוננים בהיסטוריה של המחשבה.

המחזה חוזר לאמסטרדם של המאה ה-17 ולמשפט השדה שנערך לשפינוזה בטרם הוטל עליו חרם באשמת כפירה באלוהים. המחזאי האמריקאי דיוויד אייבס מציג את גרסתו שלו לעימות בין שפינוזה ובין הרב הראשי של הקהילה, שאול מורטרה. כל זאת, כאשר מעל לראשו של הרב עומדת מועצת העיר באמסטרדם הסובלנית לכאורה, עם דרישה להשתיק או לנדות את שפינוזה, פן תנקוט מידת סובלנות שתזכיר את זו של האינקוויזיטורים, שמהם נסו היהודים בעור שיניים לאמסטרדם, הלו היא ירושלים החדשה.

הרב מורטרה נדרש לעקידת תלמידו החכם למען טובת הכלל.

התנגשות נטולת אמוציות

אם צריך לזקק את המרכיב המרכזי שחסר בקדירה שרקח הבמאי סיני פתר הרי שהוא הלהט. אותה תשוקה שמאפיינת את האדם המאמין כמעט ונעדרת בדיון השכלתני שמתארך על הבמה. ויטלי פרידלנד אמנם מקסים ולבבי אך הוא מגיש דמות זחוחה ומרוחקת שרחוקה מלייצר את התחושה שעומד כאן הוגה דגול הנלחם את הקרב המעצב בחייו. קרב אל מול אביו הרוחני, אל מול תורתו, קהילתו וכור מחצבתו. אריה צ'רנר כרב מורטרה שמנגד, אמנם משרה סמכות באמצעות נוכחותו הפיזית והקולית, אבל גם הוא נותר במרחק נגיעה מהסיטואציה; וככלל שני האישים מוגשים בטמפרטורה צוננת, כאילו לא הייתה זו התנגשות אמוציונאלית כבירה בין שניים שאמונתם מגדירה את עצם מהותם.

די להיזכר בדרמת בית משפט תיאולוגית אחרת, "משפט הקופים", סרטו המבריק משנות ה-60 של סטנלי קריימר, כדי לגרד את הפוטנציאל האדיר של ההתנגשות הזו, ולא רק במרחב השכלתני. מארץ', כתובע במשפט וכנציג האלוהים, וטרייסי כפרקליטו של המורה, שמואשם בכך שהוא מלמד את מוצא המינים של דארווין, מוציאים את המיץ אחד לשני בטיעונים מרתקים, ומותירים את הצופה פעור פה, תוך שהם נשענים על קולה של הקהילה, שנע כמטוטלת.

ב"ירושלים החדשה" לא רק שהקהילה בולטת בהיעדרה אלא גם הדיון בבית הכנסת של אמסטרדם מתחיל רק בחלקה השני של ההצגה, וקשה לומר שבצדק. הנימוק המסתמן הוא שחלקה הראשון של ההצגה נועד לשפוך אור על אישיותו המורכבת של שפינוזה ולקרב את הדמות אל הצופה בטרם תעמוד על המוקד. אבל אם זה אכן הנימוק, הרי שגם הוא מתפספס, כיוון שהמחזה לא מנצל את הדקות הארוכות כדי להציג את מקורות הדמות.

זהו אותו שפינוזה מהתחלה מעד הסוף. במובן זה אפשר להתחיל את הצפייה במחצית הדרך.

"ירושלים החדשה" מאת דיוויד אייבס, תרגום: איתן בלום, בימוי: סיני פתר, החאן