החל שלטון המנהלים בבנק לאומי

1. עכשיו זה רשמי: מדינת ישראל כבר לא בעלת הבית בבנק לאומי. המדינה, שוויתרה פורמלית על השליטה בלאומי במסגרת חוק מראני, איבדה אתמול (ד') בפועל את השפעתה על התנהלות הבנק, ונהפכה עוד בעלת מניות מן המניין.

למרות התנגדות רשמית ופומבית של המדינה להעלאת שכרו של יו"ר הבנק, דוד ברודט, ולהגדלת ההון הרשום של הבנק, בדירקטוריון לאומי בחרו להתעלם מעמדת המדינה, העמידו את ההצעות להצבעת האסיפה הכללית והצליחו להביא לאישורן. זאת, על אפה וחמתה של החשבת הכללית, מיכל עבאדי בויאנג'ו.

2. כשלמשרד האוצר חשוב להעביר מסר, הוא יודע איך לעשות זאת. למשרד האוצר יש מספיק כלים ועוצמה ללחוץ, להשפיע ולגרום שדברים יקרו כרצונו. הפעם לא נראה שלמדינה באמת היה אכפת, שלא יעלו את שכרו של ברודט ב-3.7%.

ההצעה להעלאת השכר פורסמה בשלהי מארס. הזימון לאסיפה הכללית פורסם בסוף יוני. האוצר אמנם הבהיר ללאומי את עמדת המדינה, אבל משום מה רק אתמול, אחרי שהתקשורת החלה לעסוק בהעלאת השכר הבעייתית ערב מיתון וקיצוצים, העבירה עבאדי בויאנג'ו מסר פומבי תקיף נגד. אז כבר מאוחר מדי, הגופים המוסדיים כבר גיבשו החלטה כיצד להצביע, ולא נהוג להפוך החלטות לאחר אישור ועדות ההשקעה.

נראה שבאוצר בחרו בפתרון הנוח: מצד אחד, הם לא הסתכסכו עם ברודט שהוא בשר מבשרם ולא ניהלו מאבק פומבי נגד בנק לאומי. מצד שני, הם יכלו לרחוץ בניקיון כפיהם, כמי שנקטו עמדה מוסרית והתנגדו להעלאת שכר בתקופה של קיצוצים במשק.

3. בנק לאומי נחשב במשך השנים לבנק צנוע, ממלכתי ושמרן בבונוסים ובתוכניות תגמול לעומת בנקים אחרים. "בנק הוא מוסד ציבורי. אנשים רואים אותך, נדמה להם שבעמלות ובריביות שלהם הם משלמים את המשכורת שלך, וזה מחלחל כלפי מטה. גם בתוך הבנק, הפרש גדול בשכר גורר את כולם", אמר בעבר בראיון ל"גלובס" יו"ר הבנק דאז, איתן רף.

לאומי כבר אינו שומר על התדמית הממלכתית: הבנק הודיע על קיצוץ של 800 משרות, ובד בבד העלה את השכר ליו"ר, ניסה להעניק למנכ"לית היוצאת גליה מאור מענק "אי-תחרות" בדרך שנויה במחלוקת בכדי לחסוך לה במס (בסופו של דבר ויתרה מאור על הבונוס), והתעלם במופגן מהחלטת המדינה להתנגד להעלאת השכר של ברודט.

גם אם מדובר בהעלאת שכר זניחה יחסית, וגם אם שכרו של ברודט נמוך ממקביליו בבנקים אחרים, עדיף היה לבנק לאומי להיות חכם ולא צודק.

4. כל המועמדים לדירקטוריון לאומי היו דומים למדי במאפייניהם, ודומים לדירקטורים המכהנים: רו"ח או פרופ' מהאקדמיה, מהמילייה העסקי בני 60 פלוס ברובם. שלא להזכיר כי מבין עשרת המועמדים לא הייתה אפילו אישה אחת.

מי שהיה שונה הוא רו"ח זיאד אבו-חבלה, ערבי בן פחות מ-40, שהיה יכול להעניק גוון אחר לדירקטוריון. גם מדינת ישראל תמכה במינויו. ואולם אבו-חבלה לא נבחר.

כנראה שהגופים המוסדיים עדיין לא בשלים לקבל דירקטורים בעלי רקע שונה. התוצאה: הדירקטוריון החדש של בנק לאומי נראה בדיוק כמו קודמו.