נסדק המיתוס

מה שהיה נחלתם של אוהדים שרופים בלבד, שנלחש מפה לאוזן כמעט במחתרת, שנתפס כמו הרהורי כפירה אצל אנשים מאמינים, הוא עתה נחלת הכלל: השאלה האם סר אלכס פרגוסון מכר את נשמתו למשפחת גלייזר, הפכה לפומבית. והאמינו לאוהד ותיק של השדים האדומים - זה ממש לא עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד.

הנה משהו בנימה אישית: דבר אחד הוא לבקר מאמן, אפילו מצליח, ודבר אחר לגמרי הוא לאוהד יונייטד לשאול שאלות שמטילות ספק בזה שאין עוד מלבדו בסביבת תיאטרון החלומות. אז מאיפה מתחילים?

אולי מהרגע שבו השתלטה משפחת גלייזר על יונייטד. הגלייזרים, משפחה יהודית-אמריקנית בעלת מסורת של בעלות על קבוצות ספורט ומוניטין מפוקפקים בקרב אוהדיהן, נתפסה כחשודה כמעט מהרגע הראשון, ב-2005, כשהפכה לבעלים על מותג הספורט היקר בעולם. בעיקר בגלל התחושה שליוותה את המהלך. האנשים האלה באו כדי לעשות כסף. הם רכשו את המועדון בהלוואה שהפילו על המועדון עצמו, מאוחר יותר התברר כי גם המימון העצמי, לכאורה, שהביאו איתם, היה תולדה של הלוואות אחרות שלקחו. כאשר נשאל מלקולם גלייזר, אבי המשפחה, מה הקשר בינו לבין כדורגל, הוא השיב: "מי שחושב שאין לנו קשר לכדורגל, טועה: כשהבן שלי ג'ואל היה סטודנט, הוא חלק חדר במעונות עם אוהד טוטנהאם והם צפו ביחד במשחקים". אכן קשר אמיץ.

מהר מאוד נחשפו כוונותיהם האמיתיות של הגלייזרים. מבחינה ספורטיבית, יונייטד הצליחה בתקופתם להמשיך ולצבור תארים. אבל מכל בחינה אחרת הלכה מנצ'סטר יונייטד מדחי אל דחי: החובות שהושתו על המועדון, תולדה של תרגיל בחשבונאות, נשאו ריבית אדירה ששחקה את כל הרווח התפעולי הנאה של הקבוצה. את העודף, נטלו הגלייזרים לכיסם. יותר מ-100 מיליון ליש"ט "שילם" המועדון לבעליו - בהחזרי חובות או דמי ניהול, סכום שאפשר רק לדמיין מה ניתן היה לעשות איתו בשוק ההעברות.

***

התנגדות של אוהדים לבעלי קבוצתם, כמו שלמד אלי טביב על בשרו, היא בדרך כלל כרטיס בכיוון אחד. אלא שדווקא כאשר היה נדמה שהמחאה נגד הגלייזרים מתעצמת, קם להם מגן בדמות האיש היחיד שיכול להשתיק אפילו 76,000 גרונות באולד טראפורד, סר אלכס פרגוסון. אין עוד בספורט העולמי מעמד כזה שנהנה ממנו פרגי במנצ'סטר יונייטד. האוהדים שזוכרים עדיין איך נראתה הקבוצה עם הגיעו אליה, ולאן הגיעה מאז, פשוט סוגדים לו. אולי בצדק. בהתחלה נשמעה המגננה של פרגי על הגלייזרים כהמשך ישיר לפילוסופיית המשחק שלו: בכל פעם שהאוהדים דיברו על רכש חיוני, מביטים בעיניים כלות על הרמה שמציגות ריאל מדריד או ברצלונה, או בדאגה על הרכש הנוצץ של צ'לסי ומנצ'סטר סיטי, הוא הזכיר לכולם את הד.נ.א של המועדון, את אמונתו בטיפוח צעירים (לזכותו ייאמר שזו הייתה תמיד תפיסת-העולם שלו) - וכל עוד השכיל לגבות זאת בתארים, היה נוח לכולם להתעלם מהרמה ההולכת ופוחתת. הבעיה החלה כאשר היה ברור שפרגי משתף פעולה עם מצג השווא של המנכ"ל, דייויד גיל, שפתח כל עונת מלפפונים בכרזות לפיהן לרשות המנג'ר עומדים 100 מיליון ליש"ט לקניות, ורק הוא יחליט איזה סכום יוצא בפועל. סר אלכס מצדו מיהר להצהיר ש"מע ולם לא רציתי שחקן שלא קיבלתי מהבעלים", הצהרה תמוהה מעט לאור היכולת הדלה שמציגים חלק מהצעירים שבחר פרגוסון לקדם, ולאור העובדה שלא צריך להיות פרשן כדורגל כדי להבין שהקבוצה המעוטרת ביותר באנגליה משחקת כבר שנים ללא קישור ראוי.

פרגי התייצב כחומה בצורה בין האוהדים למעסיקים שלו, מה שגרם לאוהדים להתחיל ולתהות למה בעצם? האם המנג'ר האגדי אינו רוצה לפרוש כמי שהביא לקבוצה עוד תארים חשובים, אולי עם איזה גביע אלופות שלישי בתקופתו (ורביעי בסך הכל)? האם הוא מוכן לסכן את הרזומה הנפלא שלו רק תמורת שכר (נאה לכשעצמו) של 4 מיליון ליש"ט לעונה?

תשובה אפשרית, גדולה וחמורה, נודעה בשבוע שעבר: לקראת הנפקת מנצ'סטר יונייטד בבורסה של ניו יורק, התרבו הפרסומים כי גם למנג'ר וגם למנכ"ל גיל, מחכה חבילת מניות נאה, גמול ממעסיקיהם על הלויאליות שגילו. אמנם אופציות הן דרך מקובלת בשוק לתגמל בכירים בארגון לקראת הנפקה, אבל בבת אחת נסדק הטפלון שעטף את סר אלכס במשך השנים. פתאום נזכרו כולם איך בעבר היה מוכן למכור את ממלכתו תמורת סוס (כשהסתכסך עם הבעלים הקודמים, מגיאר ומקמנוס, בגלל מחלוקת על רווחי ההרבעה של סוס מרוצים שהעניקו לו במתנה).

קשה להבין את גודל הסערה בכדורגל האנגלי בימים האחרונים. אפילו בקרב עיתונאי הספורט הציניים והנשכנים ביותר בעולם, זכה המנג'ר האגדי למעמד מיוחד, והנה, לא רק בעלי-טורים החלו להשתלח בו, אפילו טוקבקים ששלחו מי שמציגים את עצמם כאוהדים מושבעים של מנצ'סטר יונייטד, גיבו את התכנים. האמנם אפילו "פרגי" המכונה בחיבה "הסנדק", הפך לפגיע? פגיע היא אולי מילת המפתח בתגובת הנגד של המנג'ר: הסקוטי מהיר החמה, שכבר זרק כמה ממבקריו ממסיבות-עיתונאים, בחר הפעם בטקטיקה הפולנית: הוא נעלב עד עמקי נשמתו מעצם הרעיון והודיע שקופון מהגלייזרים על הנפקה מוצלחת לא עמד מעולם על הפרק. מה שברור הוא שבשבוע האחרון, בעוד תשומת הלב מוסטת לכיוון המשחקים האולימפיים, נחצה קו שנדמה היה שלא ייעבר לעולם: אוהדי מנצ'סטר יונייטד לא חוששים עוד לצאת בפומבי נגד המנג'ר הנערץ. והנה, גם הפרה הקדושה האחרונה בכדורגל העולמי נשחטה.

***

והנה מחשבה אחרונה שאני מרגיש שאני חייב לסר אלכס: ב-1945, לא הרבה אחרי המלחמה ההיא, נערכו בחירות כלליות בבריטניה. האנגלים בעטו החוצה מרחוב דאונינג 10 את "האיש שהעניק להם את השאגה", סר ווינסטון צ'רצ'יל. זה היה סוף הקריירה הפוליטית של אחד המנהיגים הבולטים בתולדות האנושות.

לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 נערך סקר בין תושבי הממלכה המאוחדת לבחירת האישיות הנערצת ביותר בבריטניה בכל הזמנים. צ'רצ'יל זכה במקום הראשון בהפרש ניכר. כך שלפעמים ההיסטוריה עושה בכל זאת צדק עם מחולליה.